רוב המתבגרים מגלגלים עיניים ואוטמים אוזניים, לפעמים אפילו טורקים דלת, כשאנחנו מנסים לדבר איתם. "הוא לא מדבר איתי", מתלוננים ההורים, ובעצם מתכוונים "הוא לא מקשיב

הגיע הזמן לחזור ללימודים, בתקווה שהפעם נשרוד בגנים ובבית הספר קצת יותר ימים. חוזרים לשגרה, בפעם השנייה החודש רוני לנגרמן־זיו הבוקר התעוררנו לווטסאפ מהמחנכת: "אנא

מה עובר על המתבגרים שלנו בתקופת הקורונה? איך אנחנו כהורים מגיבים באוטומט להתנהלויות שלהם בכל התחומים (חברתי, לימודי, רגשי, וכמובן מסכים), ואיך אפשר לנצל דווקא

אנחנו מתים שהילדים ייצאו קצת מהמסכים ויחוו ילדות כמו שאנחנו חווינו – של חברים וכדורגל. אבל הם חיים במאה ה-21 ונולדו עם הטאץ' סקרין ביד…

כשהיינו ילדים, ראינו בסרטים ובסדרות הנעורים את נשפי סיום התיכון האמריקניים ורצינו גם. האם אנחנו מתחייסים לנשפי הסיום (הפרום) של ילדינו כהתגשמות החלום? רוני לנגרמן

רוני לנגרמן זיו להורים שלי,נראה לכם שאני עצלן ובטלן, גרגרן וזללן, ואולי גם קצת כפוי טובה; אבל לפני שתתחילו להטיף, לנאום, לאיים ולהעניש, אני רוצה

רוני לנגרמן זיו לדעת שעשינו כמיטב יכולתנו: ברור שאני לא צריכה להגיד לכם כמה חשוב ללמוד למבחן, הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו מתהלכים בתחושה שיכולנו

אנחנו חיים בתקופה לא פשוטה ממילא של התמודדות עם לחצי הקורונה, ובתוך כל זה לגשת לבחינת הבגרות במתמטיקה הנחשבת למלחיצה ביותר – זה בכלל לא

מה עובר על הילדים שלנו פתאום, שברגע שינו את עורם? מה עובר עלינו בתקופה הזו? ומי הם זקוקים שנהיה עבורם? רוני לנגרמן זיו האם אתם

אז איך קוראים לקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלכם – "שבט לוי", "לה פמילייה" או "המשפוּחה"? כולנו בווטסאפ כל הזמן. טוב או רע? השאלה מה אנחנו עושים