רוני לנגרמן זיו
מה עובר על המתבגרים שלנו בתקופת הקורונה? איך אנחנו כהורים מגיבים באוטומט להתנהלויות שלהם בכל התחומים (חברתי, לימודי, רגשי, וכמובן מסכים), ואיך אפשר לנצל דווקא את התקופה הסוערת והלחוצה הזו לשדרוג היחסים שלנו עם המתבגרים? תקציר ההרצאה שלי “המתבגרים הולכים לאיבוד (ואיך להחזיר אותם משם)”
ברור שתקופת הקורונה קשה לכולנו. אבל בשבילנו כמבוגרים – זו תקופה. בשביל המתבגרים שלנו – אלה החיים. גיל ההתבגרות הוא בסך הכל כמה שנים בודדות. בודדות אבל משמעותיות. תיזכרו בגיל ההתבגרות שלכם.
אנחנו בעיצומה של מגפה כבר שנתיים, אבל עבורם אלה שלוש שנות לימוד. שלוש שנים שהן כל החטיבה או כל התיכון, למשל. וזה מה שהם חוו ויזכרו מגיל ההתבגרות שלהם.
מה עובר עליהם?
מערכת החינוך באה בדרישות, אנחנו ההורים באים בדרישות – אבל המתבגרים פשוט לא פנויים. המצב הנפשי שלהם לא פשוט (בתקופת הקורונה חלה עלייה בשיעורי החרדה והדיכאון בקרב בני נוער, הפרעות אכילה, בריונות ושיימינג ברשת ועוד); הקושי ללמוד בזום גדול, המורים לא תמיד מספיקים את כל תוכנית הלימודים, והרבה פעמים הם צריכים להשלים את הפערים בחומר בכוחות עצמם.
אבל בעיקר, את גיל ההתבגרות שהקורונה לקחה להם, אף אחד לא יחזיר. והמשימה המרכזית של הגיל היא המשימה החברתית. למצוא את קבוצת השווים שלי, את קבוצת ההשתייכות. איך המתבגרים שלנו יכולים לפתח חברויות טובות, עמוקות, איכותיות – בתקופה הזאת? איך אפשר למצוא חברים בבית ספר חדש, בכיתה חדשה, בין כל הבידודים והזומים, הכיתות החצי ריקות, הקפסולות והישיבה מאחורי מסכות?
כשאתה מרגיש שאין לך קבוצת חברים שאתה חלק ממנה – אתה מרגיש לא שייך. כשאתה מרגיש לא שייך, אתה לא פנוי למשימות החיים האחרות (לימודים, מטלות בבית). ובדיוק כאן ההתנגשויות.
מה אנחנו חושבים?
מצד אחד – אנחנו לא רוצים שהם ירגישו שאנחנו גוערים בהם כל היום, כועסים עליהם ולא מרוצים מהם (“קום כבר!”, “סדר את החדר!”, “כנס לזום!”, “אתה לא לומד כלום!”).
מצד שני – חשוב לנו לא לגדל ילדים מפונקים שעושים בשבילם הכל ומוותרים להם כל הזמן “כי קשה להם בגלל המצב”.
איך לגרום להם להקשיב לנו?
כדי שהמתבגרים יהיו פנויים להקשיב לנו, או לפחות להראות מעט התעניינות – הטריק הוא לתת להם יחסים טובים על בסיס קבוע. איך עושים יחסים טובים?
- להקשיב, להיות אמפתיים
כשהבת שלנו מספרת על הילדה מהכיתה שאמרה שהיא נראית זוועה ורואים שהיא השמינה, והיא נעלבה נורא, לפני שאנחנו מייעצים “תתרחקי ממנה! מה את מקשיבה לה בכלל”? או “תחזירי לה!”, נקשיב. “ומה הרגשת כשהיא אמרה לך את זה?” נקשיב ונהיה אמפתיים: “ואוו, זה באמת מעליב כשמדברים אלייך ככה”.
והקשבה זה בלי עצות אם לא התבקשנו, בלי ביקורת בכלל. אם הוא מתלונן שצמח לו חצ’קון או היא מתעצבנת שהשיער לא מסתדר לה – לא נגיד “באיזה שטויות את מתעסקת”, או “זה לא נורא”. כי כרגע בעיניהם זה לא שטויות וזה כן נורא. התחושה שאנחנו רוצים להעביר למתבגרים שלנו היא “אני כאן בשבילך”.
- לומר להם מילה טובה
עם יד על הלב, מתי בפעם האחרונה אמרתם למתבגרים שלכם מילה טובה? לרוב אנחנו אומרים להם במה הם לא היו בסדר – ואז אנחנו מתפלאים שהם מתרחקים מאיתנו, אוטמים אוזניים ומסננים אותנו.
לכן במקום להעיר להם על מה שהם עושים לא בסדר, נעודד על מה שהם עושים טוב. נראה אפילו את הדבר הכי קטן שטוב, ונשקף אותו. נאמין בהם ברגעים שהם פחות מאמינים בעצמם. ביקורת הם סופגים מספיק מהמערכת ומבני גילם.
לא הצליח במבחן? אגיד לו – “ראיתי כמה התאמצת והשתדלת”, ולא ארד עליו על הציון הנמוך.
- להבין שהחיים החברתיים שלהם שונים משלנו
אם ההורים שלנו היו צועקים לנו מהמרפסת “תעלה כבר הביתה!”; היום אנחנו צועקים על הילדים “צא כבר מהבית, תפגוש חברים, לך לשחק כדורגל… כל היום אתה במחשב!”. חשוב שנבין שהחיים החברתיים שלהם קורים ברשתות: שם הם פוגשים חברים, משחקים, מדברים (שם גם קורים דברים פחות טובים, זה נכון).
אבל ככל שנאסור עליהם, ככל שנגביל אותם, למשל שניקח להם את הטלפון או ננתק להם את האינטרנט כעונש – אנחנו עלולים לגזור עליהם בידוד חברתי. הם לא יהיו נוכחים כשהדברים קורים. לכן במקום לכעוס ולאסור – נתעניין בעולם שלהם. כך הם יבינו שאכפת לנו. נשאל שאלות סקרניות ולא ביקורתיות. למשל: “במה אתה משחק? מי עוד משחק איתך? מה המשימה שלכם? תלמד אותי איך משחקים…” וככל שנקשיב להם, נעלה את הסיכוי שהם יקשיבו לנו כשנבקש או כשנייעץ.
- לאפשר להם להיפגש עם חברים
יש הורים שאוסרים על המתבגרים לצאת למפגשים חברתיים, בעיקר מרובי משתתפים כמו מועדונים, מחנות של התנועה, הופעות המוניות וכו’, שחלילה לא יידבקו ויביאו איתם משהו הביתה. דאגה מובנת שיכולה להתעצם כשיש מחלת רקע לאחד ההורים, או סבים מבוגרים שחיים איתנו בבית.
עם זאת, מאחר שתחושת השייכות החברתית קריטית ממש בגיל הזה, כמו אוויר לנשימה – נחפש את הדרך כן לאפשר להם להיפגש עם חברים: במקום פתוח, להסביר על חשיבות ההקפדה על מסכות, להיפגש עם מספר קטן של חברים, להתרחק מהתקהלות וכן הלאה.
- לתת להם לקחת אחריות
ככל שאנחנו מודאגים מהלימודים שלהם, כך נדמה לנו שלהם לא אכפת בכלל… מדוע? כי ככל שאנחנו לוקחים אחריות על הלימודים שלהם, הם מבינים שאנחנו לוקחים אותה – והתוצאה היא… שהם לא לוקחים אותה בעצמם. אנחנו רוצים שהם ייקחו אחריות? נאפשר להם. נכון, הסיכון הוא שהם לא יעשו את הדברים בדרך שלנו. הסיכוי הוא שהם ימצאו את הדרך שלהם.
מה שכן, אחריות לא זורקים והולכים. אנחנו שם ללוות אותם: להתעניין במה שהם למדו, לשאול מתי יש מבחן, לבדוק אם הם צריכים עזרה מאיתנו. אבל להיות שם בשבילם, לא בשבילנו.
זה כיף להשוויץ שהילד שלי קיבל תעודת הצטיינות או התקבל למגמה יוקרתית, אבל ילדים הם לא כרטיס הביקור שלנו. הם לא לומדים בשבילנו, הם לומדים בשביל עצמם.
- לעשות הסכמים עם הילדים
גם בעניין הלימודים, כמו בתחומים נוספים (מטלות הבית, שעות חזרה הביתה, צפייה במסכים ועוד) – אפשר לעשות הסכמים עם הילדים: ננסח את הכללים ביחד עם הילדים ולא ננחית עליהם “כי אני האמא ואני קובעת!”; למשל, קבענו בשיתוף הילדים את הכלל שאצלנו בבית אחרי שחוזרים מבית הספר, אוכלים צהריים, מכינים שיעורים, ואז מתפנים לחוגים, חברים ומסכים – אז זה הכלל, ותפקידנו לעמוד על קיומו.
ואין כללי אצבע שמתאימים לכולם, כל משפחה מנסחת את הכללים שלה על פי גיל הילדים, השלב ההתפתחותי, מידת ההשגחה והליווי שהם צריכים בענייני הלימודים. ואם ההסכם לא עומד במבחן המציאות בכלל? כנראה שהוא צריך שדרוג, גמישות והתאמה לגיל הילד, לצרכים המשתנים ולתנאים המשתנים.
ולסיום, הדבר הכי חשוב הוא שניתן למתבגרים שלנו הרגשה שאנחנו רואים אותם, שאנחנו כאן בשבילם, שיש להם אוזן קשבת וכתף לבכות עליה. זה חשוב גם לכאן ועכשיו, וגם ליחסים איתם לטווח ארוך.
תמיד תמיד ובכל גיל תחפשו את המילה הטובה להגיד להם: אני סומכ.ת עליך, אני מאמינ.ה בך, אני אוהב.ת אותך.
