מי לא מכיר את המשפט שבכותרת? ילדים אומרים זאת משום שכך הם באמת מרגישים! בעולם שלהם המבוגרים קובעים, מחליטים ואומרים להם מה לעשות, ומשאירים להם מעט מאוד מרחב תמרון. איך להעניק להם חופש בחירה כשכמעט הכל מוכתב מלמעלה? הכל צפוי והרשות נתונה – גרסת הילדים
אנחנו נפגשות בטקס יום שישי המסורתי בבית הספר. “איזה כיף להיות ילד”, אומרת לי בערגה אחת האמהות. “איך אני מתגעגעת לתקופה הזו. אין דאגות, אין צרות”. אני מסתכלת על חצר בית הספר המלאה ילדים המתרוצצים מצד לצד, על ההורים המקיפים אותם, ועונה: “אני לא מתגעגעת לרגע לתקופה הזו. באמת כל כך כיף להיות ילד?”.
אני לא הולכת לדכא אתכם. נכון, הילדים של רובנו לא מסכנים ולא אומללים, הם גדלים באושר ובעושר, בשמחה ובהנאה. אבל לעמוד מהצד ולבכות על כמה קשה להיות הורים, על כמה דאגות, טרדות, צרות ובעיות יש לנו, וכמה קלים חייהם – זה לא מדויק. כיף והנאה, קסם ושמחה – יש בילדות וגם בהורות, טרדות ולחצים, בעיות וקשיים – יש גם כן לשני הצדדים. זה אמנם נראה לנו כמו צרות של גמדים, אבל עבורם זה עולם ומלואו – כי זה כל העולם שלהם.
ובעולם שלהם הכל נתון מראש. זכות הבחירה שלהם מצומצמת למדי, והם צריכים למצוא את עצמם ולהמציא את עצמם במציאות המוכתבת על ידי המבוגרים, השולטים בעולם ובהם, ואומרים להם מה לעשות. ברוב הזמן בתקווה שיש לזה כוונה טובה – להכין אותם לעולם וללמד אותם איך מתנהלים בו. אבל להיות במקום הזה זה לא פשוט בכלל, ואנחנו שומעים את המצוקה שלהם ואת הרצון שלהם להשפיע קצת יותר על חייהם במשפט האולטימטיבי “אל תחליט/י עליי”. איך אנחנו יכולים לעזור להם להרגיש יותר טוב בעולם של מבוגרים?
המשפחה הגרעינית
כמבוגרים אנחנו בוחרים את המרחק הרצוי לנו מההורים שלנו, מהאחים שלנו ומיתר קרובי המשפחה. יתאים לנו – נגור קרוב, נהיה בקשר חם, נעזור ונהיעזר, נארח ונתארח; יתאים פחות – נתפוס מרחק פיזי ורגשי. לילדים, לעומת זאת, אין את יכולת הבחירה הזו. הם גרים בבית עם שני ההורים או מג’נגלים בין בתים של הורים גרושים, גרים באותו חדר עם האחים גם אם לא מסתדרים כי זה מה יש. הם לא יכולים פתאום לקום וללכת, לשכור דירה בתל אביב ולבוא לעשות כביסות פעם בשבועיים.
מה עושים? עושים הכל כדי שהם ירגישו בבית – בבית. עובדים הרבה על גישור בקשיים בתקשורת בין בני המשפחה; נמנעים ככל האפשר מאפליות בין אחים; משוחחים ובודקים דופק משפחתי – שכולם ירגישו אהובים ורצויים, בעלי ערך ולוקחים חלק בפעילות המשפחתית, שכל קול נשמע, שכולם רוצים לגור כאן.
הסביבה הפיזית
אנחנו מחליטים אם לגור בעיר הגדולה או בפרבר, בבניין רב קומות או קרוב לאדמה. נכון שלא כולם כבר הגשימו את חלום המגורים שלהם, אבל לרובנו יש כיוון ורצון. השיקולים של הילדים לא תמיד באים בחשבון בבחירת מקום המגורים. גם אם אנחנו חושבים לגור ב”מקום שבו יהיה טוב לילדים”, אנחנו בדרך כלל לא שואלים אותם, אלא חושבים בשבילם.
מה עושים? לא עוברים דירה כשלילדים מתחשק, כמובן, אבל דואגים שיהיו להם החדר או הפינה שלהם בבית, וככל שמתאפשר – משתפים אותם בבחירה. למשל: של הריהוט לחדר, של צבע הקירות, הווילונות, המצעים, הבובות, מדבקות הקיר וכדומה. שירגישו שהחדר שלהם הוא שלהם, כי הם לקחו חלק בעיצוב שלו.
סדר יום
גם אם קשה לנו לראות את זה כך, אנחנו בוחרים בכל יום אם ללכת לעבודה או להישאר בבית, אם להמשיך לעבוד באותו מקום או להתפטר, אם לאחר לעבודה או להקדים, אם להישאר שעה נוספת או לצאת לפני הזמן. לילדים סדר היום ומיקומו מוכתב מראש – אנחנו מחליטים לאיזה גן/ בית ספר הם יילכו, מה הם ילמדו, באילו שעות הם נמצאים במסגרת ומתי הם חוזרים הביתה, בדרך כלל גם מה הם ילבשו, מה הם יאכלו, ולפעמים גם עם מי הם ישחקו.
מה עושים? מחפשים ומוצאים כל דרך לתת להם בחירות קטנות במהלך היום, גם אם זה פחות נוח לנו. בבגדים – לתת אפשרויות בחירה בין שתיים-שלוש אופציות (מה ללבוש לגן), באוכל – לשאול מה הילד רוצה לארוחת צהריים מחר, להכין יחד מערכת כריכים שבועית לבית הספר, לתת לו לבחור חברים שאיתם ישחק אחרי צהריים, וכן – גם חוגים. גם אם אתם בטוחים שהוא מוצרט מבוזבז והוא רוצה חוג כדורגל.
הפן החברתי
זו יכולה להיות אחת ההתמודדויות המאתגרות של הילדים. נכון שגם אנחנו לא תמיד בוחרים את הקולגות לעבודה, ולפעמים מתמודדים עם אנשים שאלוהים ישמור, אבל אנחנו מבוגרים ובתקווה שעם השנים כבר רכשנו כלים. השדה החברתי של בית הספר הוא לא פשוט בלשון המעטה. היא עשתה לי/ הוא אמר לי/ הוא לקח לי/ הם חטפו לי/ הוא הלשין עליי וצרות אחרות.
מה עושים? קודם כל מציעים לילד אוזן קשבת וכתף לבכות אם צריך. לא מבטלים את התחושות שאיתן הוא חוזר מבית הספר ב”לא נורא” (כי עבורו זה כן נורא), אבל גם לא מצטרפים לדרמה שלו ומקצינים אותה. מחפשים את הקו הדק שבין לתת לו להתמודד לבד ולא לעשות במקומו (לא בכל מקרה לרוץ להתקשר לאמא של הילד השני, או למורה/ למנהלת), לבין להתערב במקרי הצורך. את המקום המדויק הזה מוצאים בעזרת הרבה הקשבה וסבלנות, והידיעה שלא תמיד אתם יודעים יותר טוב מהילד מה צריך לעשות.
טיפ קטן: לפעמים אפשר לשאול אותו “מה לדעתך צריך לעשות?” – הוא צריך לשמוע את עצמו אומר את התשובה.
בשורה התחתונה: בכל מקום שאפשר, ולחפש את המקומות האלה עם פנס – לתת לילדים את זכות הבחירה. לתת להם הרגשה שהם בוגרים ויכולים להחליט בעצמם. ואם אפשרתם להם להחליט – חשוב כמובן שתכבדו את הבחירה.
הכתבה פורסמה ב-Ynet ב-10.10.2013
