בימים הקרובים יחזרו הילדים הביתה עם תעודת סיום השנה. לא חשוב מה כתוב בה, כמו שחשוב מי שאוחז בה (או מחביא אותה בתיק ואפילו יותר זקוק לחיבוק). איך כדאי שנגיב לתעודות של הילדים, ואיך פחות רצוי?
תחשבו רגע, על מה מעידה תעודת סיום השנה?
האם היא מעידה על מיהם הילדים שלנו? בוודאי שלא; האם היא מעידה על היכולות והמסוגלויות שלהם? גם לא בדיוק;
היא מעידה אולי על מצב הרוח והנפש שלהם בעת המבחן (לחץ/ מתח/ חרדה) שהביא לתוצאות מסוימות ברגע מסוים.
לנו כהורים חשוב לדעת לעשות את ההפרדה בין רשימת המספרים הזו לבין הילד שאוחז בה: אמנם יש לילד שלנו אחריות עליה, אבל היא לא הוא.
זו התגובה האוטומטית של הורים רבים ביום קבלת התעודות:
- לוחצים על הילדים: “נו, נו, תראה את התעודה….”
- מבקרים אותם “למה רק 95 ולא 100?!”
- מערימים עליהם ציפיות גבוהות מדי “מה זה הציון הזה? ממך ציפיתי ליותר!”
- קוטלים את המורים שלהם “על מה היא הורידה לך חמש נקודות? מההתחלה שמה עליך עין”
- משווים אותם לחברים שלהם “וכמה שגב קיבל בעברית? וכמה שני קיבלה במתמטיקה?”
- משווים אותם לאחים שלהם או אלינו בגילם “למה אחותך יכולה להצליח ככה במתמטיקה ואתה לא?”; “אני בגילך לא זלזלתי ככה בלימודים… “
- מענישים אותם “עם תעודה כזו – חודש אין טלפון! מבטל לך את מחנה הקיץ!”
- נותנים להם פרסים “על תעודה כזו מגיע לך פרס גדול; הנה, קניתי לך את האקס בוקס שרצית!”
תגובות אלה ודומות להן יוצרות בבית אווירה של לחץ, ציפיות גבוהות וביקורתיות, השוואתיות ותחרותיות, ומקלקלות את היחסים.
אז בואו ננסה לצאת מהאוטומט ולהגיב קצת אחרת, כי הילדים שלנו הרבה יותר חשובים לנו מהציונים: - שואלים אותם “איך עבר עליך היום האחרון ללימודים?” ו”איך אתה מרגיש?” במקום “איך התעודה?”
- מכבדים את ההתנהלות שלהם. מקבלים אם הם לא רוצים כרגע להראות לנו את התעודה.
- מקשיבים למה שהם רוצים לספר. בלי לחקור, בלי לחפור, בלי לבקר.
- אמפתיים לרגשות שלהם: “אני שומעת שאתה מאוכזב מ…” או “אני שמחה שאת מרוצה מ…”; בלי “אבל”, בלי “חבל” ובלי “אמרתי לך”.
- מעודדים אותם על הדרך ולא על התוצאה – כאשר הם מאוכזבים מהישג מסוים, מזכירים להם שראינו את המאמץ שלהם, ואת התכונות של נחישות, התמדה והשקעה, גם אם הציון לא משביע את רצונם. לעתים במבחנים טעות קטנה שנובעת מהתרגשות ולחץ חורצת את הציון, וזה לא באמת משקף את הידע וההבנה. ולעתים נדרשת הסקנת מסקנות לפעם הבאה.
- מתמקדים בהישגים הטובים ופחות במאכזבים. החברה שבה אנו חיים נוטה תמיד לחפש את הפחות טוב, ואנחנו וגם הילדים אוטומטיים בזה. אם הם יתאכזבו מההישגים הפחות טובים, ננסה לכוון את הפוקוס לתוצאות הטובות, כדי ללמד אותם לראות את הטוב בכל מצב.
- זוכרים שההישגים שלהם הם ההישגים שלהם – הם לא מעידים עלינו אם אנחנו הורים טובים יותר או פחות. במקום “אני גאה בך” עדיף לומר “אתה יכול להיות גאה בעצמך על הדרך שעשית/ על ההישגים שהשגת”.
- רוצים להביע את הערכתכם למאמץ שהשקיעו? אין צורך במתנה חומרית, ודאי שלא בפרס גדול ויקר. אפשר לצאת כל המשפחה למסעדה או לבילוי משותף אהוב ומשחרר (ובלי חפירות בסגנון “נו אז מה אתה רוצה לעשות בחופש…!” – מגיע להם לנוח!).
כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו – נהיה אנחנו המבוגרים האלה עבור הילדים שלנו, בעיקר ברגעים שהם מאוכזבים מעצמם ופחות מאמינים בעצמם!
