מוּנעים מתוך ייסורי המצפון אנחנו נצא עם הילדים לפארק כשהכי בא לנו להישאר במיטה, ונקנה להם מתנה כי היינו יותר מדי בעבודה. הדרך להיפטר מייסורי המצפון מתחילה בזיהוים, וממשיכה בלפעול לפי מה שנכון ואמיתי בעינינו
“שלום, לפני שנתחיל אני רוצה לומר שיש לי תיק גדול, וכולכם מוזמנים להפקיד בו את ייסורי המצפון שלכם. כשנסיים, אני מבטיחה למי שירצה להחזיר לו אותם בחזרה”, כך פתחה מנחת קבוצת ההורים שלנו, טל אנגלר, את המפגש הראשון של הקבוצה, ובכך הצהירה: ייסורי מצפון הם בחירה שלנו. זו בחירה שלנו אם לשאת אותם איתנו לכל מקום, אם לפעול על פיהם או לשחרר אותם. ואכן, זה לא עד כדי כך פשוט כמו שזה נשמע.
בעלי האהוב משקף לי מצוין את הוויית ייסורי המצפון שלי. כשאני פוקחת עין בשבת ואומרת לו “יאללה, בוא נעשה איתם משהו”, הוא כבר רואה מאיפה זה מגיע, וממהר ליישר אותי: “את באמת רוצה לצאת מהפוך, או שאלה ייסורי המצפון שלך מדברים?”, כשייסורי המצפון שלנו מניעים אותנו, אולי נגיע רחוק (או לפחות עד הפארק העירוני), אבל לא מהסיבות הנכונות.
תשאלו, ובצדק: אם כבר הגענו לפארק, עם סלינו על כתפינו וטפינו בידינו, עם כמה פיתות בסל וכמה בימבות ביד, הילדים רצים, משתוללים, ובסך הכל די נהנים, מה זה משנה אם היו או לא היו ייסורי מצפון בתחילת היום?
אז זהו, שזה משנה הכל. זמן איכות עם הילדים, כמו חומוס, עושים באהבה או לא עושים בכלל. כשאנחנו מוּנעים מייסורי מצפון, אנחנו גם נראים ככה: חיוך מאולץ, עליצות מזויפת, ובשורה התחתונה, על הילדים אי אפשר לעבוד, הם במקודם או במאוחר (וסביר להניח שבמוקדם) יעלו על זה שהדבר האחרון שבא לנו זה להיות איתם בפארק. אם בקוצר הרוח, במצברוח המבואס משהו, בעצבנות שבה נזרז אותם לזוז לבוא כבר, ללכת כבר, לזוז כבר – בלי סיבה טובה, סתם כי ממש לא נעים לנו בדיוק במקום הזה, ואיכשהו זה לא ייגמר טוב. בדיוק כמו שזה התחיל, מהסיבות הלא נכונות.
שלא תבינו אותי לא נכון. זה לא אומר שבשם השחרור מייסורי המצפון אני צריכה לחזור לעצום את העין שפקחתי ולהישאר במיטה כי שם הכי נוח לי, ואלמלא ייסורי המצפון גם שם הייתי נשארת. או שבעצם כן? טוב, נתחיל מהתחלה. ההתחלה היא העיקרון, והעיקרון הוא עיקרון החומוס שעליו דיברנו בפסקה הקודמת. אם ילדים עושים מאהבה (אני מקווה) – ילדים גם מגדלים באהבה. וכשזמן האיכות שלנו עם הילדים קצר ממילא, עדיף להעביר אותו בפעילות שחביבה על כמה שיותר מהצדדים. וכשאני פועלת מייסורי מצפון, אני לא פועלת מאהבה, מחביבות או מנדיבות. אני פועלת מרגשי אשמה. וגם אם מקורם באהבה, התוצאה היא די הפוכה.
ומה עושים עם כל התובנות האלה? פועלים ממקום טוב ונקי, לא כדי לעשות וי. בודקים עם כולם את הרצונות שלהם, ומנסים שכמה שיותר מבני המשפחה יהיו מרוצים לפחות רוב הזמן המשותף. למשל, לגבי שבת בבוקר, דנים ביום שישי מה כל אחד היה רוצה לעשות ומנסים לגשר בין הרצונות. אם לדוגמה אני רוצה להשלים שעות שינה והילדים רוצים ללכת לפארק, הם יכולים לקום בשעת היקיצה הטבעית שלהם, לשחק בסבלנות עד שאתעורר, ואז אלך איתם במרץ ובשמחה. ואם אני רוצה להתפרקד עם ספר במיטה והם רוצים לרבוץ מול המסך – לפעמים גם להם מגיע יום מנוחה משבוע עמוס לימודים וחוגים. או שאם הילדים ואבא שלהם אוהבים ללכת לים ויודעים שאני וחול ממש לא הולכים ביחד, זה הכי בסדר שהם יילכו בלעדיי, ואחר כך הוא יחזור לישון צהריים ואני אאפה איתם עוגיות, ארכיב איתם פאזל או סתם נשב יחד בחצר. וכל אחת מהפעילויות האלה תיעשה בהנאה גדולה ותבוא מהמקום הכי נכון.
כבר נהייתי אלופה בלזהות את ההורים האלה: שקונים לילדים שלהם יותר מדי צעצועים כי הם מבלים איתם הרבה פחות זמן, שלוקחים אותם בחופשת החג לאטרקציה אחרי אטרקציה, למופע אחר מופע, בלי שהם יספיקו לעכל מה שראו, וגומרים משכורת חודשית בשבוע. ושמחתי שאני כבר לא שם. שאני מצליחה לחשוב האם אני באמת רוצה לצאת לפעילות הזו עם הילדים או האם זה באמת מתאים לקנות את הצעצוע הזה עכשיו, או שייסורי המצפון שוב מפעילים אותי.
כל האימונים בתוכנית ההתנתקות מייסורי המצפון שלי הלכו ממש יפה (ושתדעו, זה בכלל לא פשוט לפולנייה כמוני), עד שהתקרב טיול הבנות לאילת. ישבנו בקפה הקבוע שלנו, וחברותיי עמלו במרץ על תוכנית החופשה המשותפת (רק אמהות, בלי בעלים וילדים!), בעוד אני ישבתי בצד בשקט. “היי, מה קורה איתך?” שאלו; “לא, אני לא יכולה”, ובראשי כל תיאוריית ייסורי המצפון קורסת כמו מגדל קלפים. “איך אספר לילדים שאני נוסעת בלעדיהם? זה לא הוגן!”. “יאללה, תבטיחי להם שתסעו בקיץ, בחורף במילא אין מה לעשות באילת לילדים”, הפעם היו הן אלה שעזרו להדחיק את ייסורי המצפון. אמרתי לכם, זה לא פשוט כמו שזה נשמע, במיוחד לפולנייה.
הכתבה פורסמה ב-Ynet ב-12.2.2014
