מדוע זה ממש בסדר ואפילו כדאי להיות לא מושלמת, ולא לעשות תמיד הכל כמו שצריך?
רוני לנגרמן זיו
שלום, קוראים לי רוני ואני לא מושלמת.
אני לא אדם מושלם, ובטח שאני לא אמא מושלמת. ובאמת שניסיתי.
לפני שהיו לי ילדים נשבעתי שאני לילדים שלי אתן רק אוכל בריא. שאף פעם לא אצעק עליהם, לא אכעס עליהם ולא אעניש אותם.
שתמיד תהיה לי סבלנות אליהם. שתמיד אתפנה לשחק איתם, להקשיב להם, לבלות איתם.
נשבעתי גם שלא אעצור את הקריירה בגלל הילדים. שאמשיך להגשים את עצמי, שאעשה ספורט, שאחזור מהר לגזרה, שאותי לא יתפסו בטרנינג, שאפתח תחביבים, וגם שאשמור על קשר עם החברות שלי, וכמובן – שאשקיע בזוגיות ולא אתן לה ליבול בשגרה. תוכניות ממש יפות של נשואה טרייה ללא ילדים, נכון? אך המציאות נושכת…
היום, אחרי כך וכך שנות הורות, בעל, חמש דירות, שלושה ילדים ולא מעט עבודת מודעות עצמית, אני מודה קבל עם ואינטרנט: אני לא מושלמת. לפעמים אני כועסת על הילדים שלי, לפעמים גם צועקת, ולפעמים-לפעמים אפילו מאיימת. לפעמים אין לי כוח לבשל ואני מחממת צ’יפס קפוא. לפעמים הבית שלי לא מסודר ולא נקי (נכון יותר, בדרך כלל). אני גם לא תמיד שומרת על עצמי בשגרת טיפוח וספורט. ואחרי הלידה אני לא נכנסת ישר לשמלת מיני, ודווקא כן לובשת טי-שירטים גדולות של בעלי.
מודה, אני לא מושלמת. לא תמיד יש לי סבלנות לילדים שלי. אני לא תמיד מתפנה לשחק איתם, להקשיב להם או לצפות איתם בעוד פרק בסדרה האהובה עליכם. אם אתם רוצים את מדריכת ההורים שלכם מושלמת ולא עושה טעויות – חפשו במקום אחר. אני לא מושלמת, אני עושה המון טעויות.
היופי בהורות הוא שמחר יום חדש ואפשר לעשות אחרת. זה לא שהם יזכרו לי לעולמים שלא הייתי סבלנית אליהם כשהיה לי יום אטרף בעבודה.
לפעמים אני אמא טובה יותר ולפעמים אני אמא טובה פחות, אבל אני בטח לא מושלמת.
ואתם יודעים מה יפה בזה שאני אמא לא מושלמת?
דבר ראשון, שברגע שהודיתי בזה, אני משוחררת מחובת ההוכחה שאני מושלמת. הוצאתי את עצמי מהמירוץ של להיות גם וגם וגם, וכל הזמן הכי ולהלקות את עצמי אם לרגע פישלתי (אם צעקתי במקום להקשיב, אם הכנתי צ’יפס במקום סלט, אם הילדים הלכו לישון בלי מקלחת הערב…). אני מקבלת את עצמי כמו שאני, בדרך כלל.
דבר שני, כשאני מקבלת את עצמי כלא מושלמת, אני יכולה לקבל גם את הילדים שלי כלא מושלמים: זה בסדר שהם רבים לפעמים, מתעצבנים, כועסים, צועקים, מבלגנים, מסרבים לבקשות שלי; מדי פעם מאחרים לשיעור, לא עושים שיעורים, לא מצליחים במבחן, רבים עם חברים ושאר דברים פחות נעימים, אבל… מאוד אנושיים! לכולנו קורה שאנחנו לפעמים מפשלים, וגם לילדים שלנו מגיעה האפשרות הזו.
ודבר שלישי, זה מאפשר גם לכם – ההורים שאני מדריכה, להיות לא מושלמים. למה הכוונה? בהדרכות הורים מקבלים הרבה כלים ליישם בבית עם הילדים. ואז פתאום אנחנו שמים לב לדברים שאנחנו עושים לא “כמו שצריך” – וזה מתסכל, וההורים מגיעים מתוסכלים להדרכה. אבל היי, חברים, אנחנו בלמידה. הורות היא למידה יום-יומית. ואי אפשר לעשות תמיד הכול “כמו שצריך” כשלומדים. זה טבעי ואנושי לטעות.
להורים שבאים אליי וגם לכם אני מציעה בחום: אמצו את חוק ה-70-30! אתם הרי יודעים מה “צריך” לעשות, אבל לא תמיד מצליחים לעשות. אז אם הצלחתם ב-70% מהפעמים לעשות זאת, ורק ב-30% לא – אשריכם!
ואמר ד. ויניקוט לפניי – אין אמא מושלמת, יש אמא טובה דיה. ודי לי בכך.
