אנחנו צריכות לדעת להחליף גלגל במכונית, להחזיק מברגה, לנהל את חשבון הבנק ואפילו להרוג ג'וקים. וכל זה בלי להזכיר את ניהול הבית, הילדים ובן הזוג. לכבוד יום האישה, אני בעד אישה משחררת, לא משוחררת
האם באמת אנחנו – 51% מאוכלוסיית העולם (הרוב הגדול והיפה) – עדיין צריכות יום האישה? שאלתי את עצמי לרגע. לפני שאלף מנורות אדומות צעקו בראשי כן-כן-כן-כן על כל העוולות שעוד יש לתקן, על כל האפליה, הדרת הנשים ושירת הנשים וכל ה-@#$%#@ הזה, מצאתי את המשפט הבא, שממחיש זאת יותר מכל:
קשה להיות אישה. את צריכה לחשוב כמו גבר, להתנהג כמו ליידי, להיראות כמו נערה ולעבוד כמו חמור.
שיוויון חובות
נכון, אנחנו רצינו את השינוי הזה, אז מה אנחנו מתלוננות? אנחנו רצינו שיוויון, ושיוויון זכויות זה גם שיוויון חובות. אם אנחנו רוצות זכות הצבעה ורישיון נהיגה, זכות להיות חברות כנסת, ראש עירייה ואפילו ראש ממשלה (סליחה, ראשת) – אנחנו גם צריכות לדעת להחליף גלגל במכונית, לצבוע את הקיר, להחזיק מברגה, לנהל את חשבון הבנק המשפחתי ואפילו להרוג ג'וקים.
אבל זה לא שאנחנו לא מסכימות לכל זה (כן, כן, כולל הסעיף האחרון). אנחנו נעשה הרבה כדי להוכיח להם שאנחנו טובות לא פחות (ובעיקר, יותר). הבעיה העיקרית היא לא שאנחנו לא יודעות לקחת אחריות – אלא שאנחנו לא יודעות להרפות ממנה.
אנחנו רוצות שלא רק שאנחנו נעשה את כל העבודות ה"גבריות", אלא שגם הגברים יעשו את כל העבודות ה"נשיות" – ינקו, יסדרו, יחליפו, ילבישו, יחתלו, יאכילו, יבשלו, ייקחו לטיפת חלב, יסיעו לחוגים, ידברו עם המורה וכו'. העניין הוא שגם אם הם מסכימים לעשות זאת ("מה שאת רוצה, רק שתהיי רגועה ותחייכי") – זה אף פעם לא מספיק לנו. למה? כי אנחנו לא מוכנות לשחרר. להם. את כל המטלות האלה.
אנחנו לא רוצות שהם ילבישו את הילדים. אנחנו רוצות שהם ילבישו אותם בבגדים שאנחנו אומרות להם להלביש אותם (מי תפסה את הראש בין הידיים כשהיא באה לאסוף את הילד מהגן ביום שבו היא שכחה להכין בגדים מראש?); אנחנו לא מסתפקות בזה שהם יבלו איתם את אחר הצהריים. הבילוי הזה צריך לכלול את הפעילויות שאנחנו רוצות (ולא, רביצה מול הטלוויזיה חמש שעות ברצף עם חטיפים וקולה לא נכללת בלו"ז השבועי, גם ביום הארוך שלנו בעבודה); אנחנו לא מסתפקות בזה שהם יכינו ארוחת ערב לילדים. היא צריכה לכלול את כל המרכיבים שאנחנו אומרים להם שהיא צריכה לכלול (לא, את הפרוסה עם השוקולד שהילד השאיר מארוחת עשר הוא לא יכול לאכול לארוחת ערב!!).
להתחיל לשחרר
ורגע, מה עם עבודות הבית? שאנחנו נשפשף? ברור שלא. לא לבד, כמובן. גם אם אנחנו מציידות אותו במברשת הקטנה לצחצוח החריצים של הרובה, הוא צריך לצחצח בדיוק בכיוון שאנחנו נגיד לו לצחצח. ואם הוא אחראי היום על הבישולים? אז סביר להניח שאנחנו נעבור אחריו לשטוף את הכלים, את הכיריים וגם את הכיור.
די. די. הפריק קונטרול הזה "קצת" מתיש. פלא שאנחנו מותשות-גמורות-מתפרקות לאלפי רסיסים? פלא שאנחנו אף פעם לא מרוצות? רוצות שיוויון? אין בעיה. אבל חשוב לזכור שגם בני הזוג הכי טובים – הם לא בני אדם זהים. לכל אחד אג'נדות, יכולות ורצונות משלו. אז לפחות בניהול הבית ובגידול הילדים – בואו נחליט לשחרר. בואו נחליט שאנחנו הכי סומכים בעולם על האדם שאיתו התחתנו ושאיתו החלטנו להביא ילדים לעולם. וגם אם ערב בשבוע הם יאכלו במבה מול הטלוויזיה והכלים ייערמו קצת בכיור, לא נורא. משטרת האמהות המושלמות לא תקנוס אותנו בגין זה. הרי באותו רגע היינו מאוד עסוקות בלממש את עצמנו במקום אחר: בעבודה, בלימודים, בקפה עם חברות או בשופינג, שזה חשוב לא פחות. אז הנה מתנה ליום האישה: מהיום לא אישה משוחררת, אלא אישה משחררת.
הכתבה פורסמה באתר ifeel/את 6.3.13
