קבלו את הנסיכה שמאחורי העדשה: אולי אין לה דם כחול, אבל בהחלט יש לה הילה, כישרון ומקצועיות של צלמת בין־לאומית שמפזרת אבק כוכבים ניו יורקי בפרובינציה הקטנה שלנו. קפה עצמאית עם לילך ברעם
את לילך ברעם פגשתי לראשונה בחנוכה לפני כמעט שלוש שנים, במפגש נשים שאירחה דליה הרטמן מדלי’ס בקדימה. עם “הרגע נחתתי מניו יורק, אפילו אוטו עוד לא קניתי, אני יכולה לתפוס איתך טרמפ לצורן?” (ברור!), התאהבתי בה מייד – ולא רק אני. עד מהרה כל היישוב התאהב בה, בחיוך הכובש שלה ובלב הרחב שלה, והיא נהייתה צלמת הבית של האירועים הקהילתיים כאן, וגם של רוב הבר/בת מצוות/ צילומי תדמית של העצמאיות (והעצמאים) באזור.
כדי לפגוש את לילך (בת 49 שנראית כמו בת 29, אמא לרומי בת התשע) לא הייתי צריכה להרחיק הרבה. שתינו ירדנו בכפכפים בשעת בוקר מוקדמת למרכז רוטשטיינ’ס בשכונה, לקפה ומאפה בטאבון הצועני בשמש הבוקר הסתווית הממכרת.
לילך גדלה בצפון הישן של תל אביב, והיא זוכרת ילדות של מרחבים וטבע. “בתל אביב של אז היו המון שטחים פתוחים עם צמחייה. הייתי קוטפת חובזות, מטפסת על עצים ומגדלת תולעי משי”, היא נזכרת.
איך הגעת לצילום?
“כל החיים רציתי ללמוד צילום. הייתה לי ראייה מרחבית, תמיד ראיתי קומפוזיציות. אני זוכרת את עצמי כילדה, הולכת עם אמא שלי לשוק הכרמל ביום שישי בבוקר. אנחנו עוברות ליד קאמרה אובסקורה ואני אומרת לה ‘איך אני רוצה ללמוד צילום!’, והיא אומרת ‘מה יש לך לעשות עם צילום? תלמדי משהו אחר’, היא כמובן התכוונה למשהו ‘עם תעודה’ – מקצוע, עורכת דין למשל. השבוע נזכרתי בזה כשרומי אמרה לי שהיא רוצה להיות אקרובטית. עמד לי על הלשון ‘מה יש לך לעשות עם אקרובטיקה?’ ולא אמרתי.
“במשך שנים הזנחתי את החלום הזה. הלכתי ללמוד תקשורת באוניברסיטה ועבדתי עשר שנים בסלקום, ואחר כך כיועצת תקשורת עצמאית. נהניתי, היה לי מעניין, אבל החלום תמיד היה שם. כשיואב ואני היינו בשליחות בחו”ל, החלום חזר. כשרומי נכנסה לגן בניו יורק עבדתי במשרת אם בקונסוליה וחיפשתי משהו להעשיר את עולמי, אז החלטתי ללמוד צילום, כחוג. ופתאום בשיעור, כשיצאתי לתרגל בחוץ את החלק המעשי, הייתי צובטת את עצמי כלא מאמינה: ‘אני מצלמת בניו יורק! אלוהים תודה! זכיתי!’ חשתי התעלות של ממש.
“התחלתי לצלם אירועים בגן של רומי, והורים פנו אליי לצלם את ימי ההולדת של הילדים שלהם. עשיתי צילומי משפחה וצילומי תדמית לעסקים, ואז פנתה אליי בחורה ישראלית והפנתה אותי לרכז המערכת של ‘ישראל היום’. כך הפכתי לצלמת של ‘ישראל היום’ בניו יורק. צילמתי למשל את שירי מימון במחזמר שיקגו, את פתיחת המסעדה של אייל שני. הכי קטע שגם אותו רכז כתבים הגיע בסוף לצורן…”
וגם את הגעת בסוף לצורן…
“לפני שלוש שנים הסתיימה השליחות וחזרנו לארץ. האמת שהייתי בטוחה שסצנת צילומי המשפחה הסתיימה, לא חשבתי שזה יעבור כאן, ולשמחתי התבדיתי. בזכות העובדה שהגעתי לכזה מקום קהילתי כמו צורן, זה הקפיץ אותי. פה אני מתמקדת בצילומי בוקים לבר/בת מצווה ואוהבת את זה מאוד.
ולמה אני אוהבת במיוחד צילומי בוקים? בצילומי תדמית אנחנו מחפשות בעצמנו את הפגמים ואיפה לא יצאנו טוב. רובנו הרי לא אוהבות להצטלם. לא תמיד קל לנו להביט בתמונות ולראות את השינויים שחלו בנו עם הגיל, אפילו בגיל שלושים.
“אבל כשאמא מסתכלת על צילומי בוק בת המצווה של בתה, היא רואה את הגרסה המשופרת של עצמה בבת שלה. צילומי בת מצווה זה 110 אחוזי הצלחה. כשאני מביאה להן את הבוק הביתה והן פותחות אותו, אפילו שהן ראו את התמונות קודם במחשב, זה וואו גדול”.
כבשת אותנו בסערה עם צילומי המשפחה והתדמית והבוקים לבת/בר מצוות, מה היעד הבא?
“נכון שהרבה חברות ההיי-טק מפרסמות את עצמן לאחרונה כדי לגייס עובדים? אז אני מציעה יום צילום בחברה. צילומי תדמית לבכירים לצד צילומי אווירה של העובדים במשרדים המגניבים, שישרתו את החברה כשהיא רוצה להציג את עצמה למועמדים פוטנציאליים. אני מגיעה עם המאפרת חגית הרן לכמה ימי צילום לפי הצורך”.
אז אם אתם מכירים חברות היי-טק שמעוניינות בצילומי תדמית ברמה בין-לאומית, תעשו להן טובה ותכירו להן את לילך.
- גם את צילומי התדמית באתר שלי צילמה לילך המוכשרת ואיפרה בחן רב חגית הרן.
