"תאמין בעצמך, אתה יכול!"

איך אתם מרגישים כשאתם קוראים את המשפט שבכותרת? ומה עם: "תסמוך על עצמך" ו"אני מאמין בך?" – עושה טוב, נכון? ככה ויותר מרגישים הילדים שלנו כשהאנשים הכי משמעותיים בחייהם – אנחנו, אומרים להם משפטים מעצימים

רוני לנגרמן־זיו

מה בסך הכול אנחנו רוצים? שהילדים יהיו מאושרים! כדי שיהיו מאושרים, נורא קל לנו לתת להם אושר בשקית, או בכפית: שוקולד, גלידה, צעצוע חדש, בגד חדש, טלפון חדש… אבל אלה, כידוע לנו מההתמכרות האישית שלנו (מי לאוכל, מי לשופינג, ומי גם וגם), הם מקפיצי דופמין רגעיים מאוד. כמה דקות אחר כך הגלידה נגמרת, הצעצוע נשבר או סתם מוטל בארגז הצעצועים ללא דורש, והתסכול חוזר.

רוצים לגדל ילדים מאושרים? אושר אקספרס יועיל פחות. העבודה אומנם קצת יותר קשה מלגהץ את הכרטיס, אך עם זאת הרבה יותר זולה, וגם הרבה יותר משתלמת בלונג-ראן. קוראים לזה אהבה. אה?! תגחכו. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, והם יודעים את זה. יודעים זה יופי, מרגישים זה מה שחשוב. ואיך קשורה אהבה לאושר? זה ברור, אבל נסביר בכל זאת:

אני מרגיש אהוב לא רק כשאוהבים אותי ואומרים לי את זה, לא רק כשמשבחים אותי "איזה נסיך/ מהמם/ אלוף אתה", אלא גם ובעיקר כשמקבלים אותי ברגעים שאני פחות אלוף, כשמחבקים אותי כשפישלתי, כשמאמינים בי ומעודדים אותי כשאני לא בטוח שאני מסוגל, כשיש מישהו שגאה בי שהלכתי אחרי הלב שלי גם כשלא לקחתי את ההחלטה הנכונה בעיניו; כשאני יודע שיש מי שתמיד יהיה מאחוריי, אני יכול לבנות ביטחון. וכשאני מרגיש ביטחון – אני מאושר.

אז איך מגיעים לכל הטוב הזה, לדרך האמיתית, הלא פשוטה אך המתגמלת, אל האושר? בעזרת עידוד במקום ביקורת. מילה טובה. לראות את האור. להאיר את הטוב. לשים דגש על היש. איך שמדריכת ההורים הקרובה לביתכם או לטיקטוק שלכם אומרת, אבל לא במילים שלה: בשפה שלכם, ובעיקר בשפת הגוף שלכם (חיוך, חיבוק, עיניים טובות, מבט אוהב).

וזה לא פשוט כמו שזה נשמע. ננסה לפצח ביחד כמה מוקשים יומיומיים, ונחשוב אילו משפטים אפשר לומר שיעלו את תחושת הביטחון של הילדים (אלה רק דוגמאות, מצאו את המילים שלכם), ועל אילו צורות התבטאות רצוי לוותר.

כוכבית לפני שמתחילים: לא לומר דברים שאנחנו לא מאמינים בהם. ילדים קולטים זיופים. אז אם אנחנו לא באמת סומכים על הילד, להגיד לו "אני סומך עליך" לא יעבור, הוא יקלוט את הפייק ניוז.

סיטואציה 1: הילד מתנגד לקום לבית הספר. ברקע: קושי לימודי, רגשי או חברתי.

האוטומט: "קום כבר, אין ברירה, אל תתעצל, יאללה עוף מהמיטה וטוס לכיתה".

האלטרנטיבה: "אני מבינה שקשה לך, גם לי היה קשה בבית הספר. תעשה עוד מאמץ קטן היום. רק תקום. תשב בכיתה. אני סומכת עליך, אתה יכול לסמוך על עצמך".

המוטו: במקום לזלזל בתחושות שלו, נהיה אמפתיים לקושי שלו. התוצאה הרי אותה תוצאה, לבית הספר הוא צריך ללכת. רק שהיום הוא יילך בתחושה שמבינים אותו; ולטפל בהתאם לקושי כמובן.

סיטואציה 2: הילדה לא רוצה להסתרק ומתלוננת: "זה כואב לי, אתם מכאיבים לי!"

האוטומט: "מה את מקשקשת? להסתרק זה לא כואב. די, תפסיקי ליילל. בואי נסיים וננעל נעליים".

האלטרנטיבה: "אני מאמינה שכואב לך. אני מצטערת שלא נעים לך. אני מנסה לעשות חלש שלא יכאב, אבל חייבים להסתרק. את רוצה שאשים לך קרם לשיער? מוזיקה מרגיעה?"

המוטו: שוב – התוצאה אותה תוצאה, ההבדל הוא בגישה. אני לא מזלזלת בתחושה שלה, מכילה את הבכי שלה ומנסה להקל עליה, ולא חושדת שהיא עושה לי מניפולציה.

סיטואציה 3: הילדים רבים – "הוא לקח לי", "הוא אכל לי", "הוא הרביץ לי", "הוא נשם לידי"…

האוטומט: "אוף, כל הזמן אתם רבים. נו, עזוב אותה! למה אתה תמיד מציק לה?!"

האלטרטיבה: "בדרך כלל אתם אחים נהדרים. אני מבינה שכרגע אתם לא מצליחים להסתדר. אז אולי נעשה הפסקה מהמשחק ונלך לשתות שוקו?"

המוטו: לא לשפוט בין אחים! לא להאשים תמיד אחד מהם ולקרבן את השני; לדבר ברבים, לדבר בחיוב, להאמין ביחסים הטובים שלהם, ולעזור להם להאמין בכך.

סיטואציה 4: הילדה חוזרת הביתה ומספרת על ריב עם החברות, העליבו אותה, לא שיתפו אותה…

האוטומט 1: "הילדות האלה נוראיות, אני לא מוכנה שתהיי חברה שלהן!".

האוטומט 2: "כל יום אתן רבות ומשלימות, מה את מתרגשת…".

האלטרטיבה: "אני מבינה אותך. נשמע שהיה לך מאוד לא נעים העניין הזה עם החברות היום. איך הרגשת?"

המוטו: לא לבטל את הרגשות שלה, ולא לבטל את החברות שלה. להיות אמפתיים לרגשותיה. לא תמיד אנחנו צריכים לפתור לילדים את הבעיות, ובוודאי שלא תמיד אנחנו צריכים לומר את דעתנו (השלילית) על החברים שלהם. לרוב, הקשבה אמפתית זה כל מה שהם צריכים.

סיטואציה 5: אני מבקשת מהילד בקשה פשוטה, כמו לסדר את השולחן, והוא עושה פרצופים, נוהם "זה לא פייר, למה תמיד אני" ושאר תגובות שמעוררות את התגובה האוטומטית הבאה:

האוטומט: "מה כבר ביקשתי?! הכול אני עושה בבית הזה! מה אני לא עושה בשבילך, ואפילו דבר אחד קטן אתה לא יכול, ילד כפוי טובה שכמוך".

האלטרנטיבה: "תודה שפינית את הצלחת לכיור. עזרת לי מאוד" (ברצינות, כן? לא בציניות!)

המוטו: קודם כול, לא לתייג. מחשבה יוצרת מציאות: אם אקרא לילד שלי כפוי טובה, הוא יוכיח בדיוק את זה; ובמקום להתלונן על כ-ל מה שלא לרוחי בבית הזה, אברך על הדבר הקטן שהוא כן עשה. ומה שמתמקדים בו – גדל: הוא יעשה יותר אפילו בלי לשים לב, כדי לקבל את התודה הזאת.

סיטואציה 6: הילדה מגיעה עם רעיון מופרך בעינינו: לצייר על הקיר, לעצב אחרת את הבית, לגזור את החולצה…

האוטומט: "מה את מדברת שטויות. אי אפשר/ אסור/ לא כדאי לעשות את זה".

האלטרנטיבה: "איזה רעיון מעניין! את ילדה יצירתית מאוד עם הרבה דמיון. מה דעתך ש…" נגיד לה מה כן אפשר לעשות, למשל: "אולי במקום לצייר על הקיר, נצייר על דף ענקי ונתלה אותו?"

המוטו: לא לכבות את היצירתיות, המחשבה העצמית והרעיונות שלהם. במקום לבטל ולהגיד "לא" באוטומט, קודם כל נפרגן על הרעיון, ואז נחשוב יחד מה כן אפשר לעשות.

סיטואציה 7: הילד עומד בפני מבחן מאתגר (בבית הספר, בספורט) ומרגיש לא בטוח בעצמו.

האוטומט: "מה זה כבר מבחן לטרום ליגה בקט סל?! שטויות, חכה תגיע לליגה הלאומית, אז תילָחץ!"

האלטרטיבה: "זה באמת מרגש ומלחיץ. תהיה גאה בעצמך שהגעת עד לכאן, שלמדת והתכוננת, ותעשה את הכי טוב שלך".

המוטו: לא לבטל את הפחדים שלו, לא להשוות למצבים אחרים, ולא לעצמכם בגילו. להיות אמפתיים לחששות.

סיטואציה 8: אנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה, הבית הפוך, התיקים והנעליים בכניסה, בגדים זרוקים, הכיור עולה על גדותיו…

האוטומט: צרחות (ע"ע סיטואציה 5)

האלטרנטיבה: "שלום חמודים, התגעגעתי אליכם, היה לי יום קשה וכל מה שרציתי היה לחזור אליכם. עכשיו, בואו נעשה את הבית קצת יותר נעים. יהלי, אתה מוכן לקחת בבקשה את הנעליים למקום? תודה; עלמה, את מוכנה בבקשה להחזיר התיקים לפינה? תודה".

המוטו: לנשום עמוק. לחייך. אני בבית. כולם בבית. לא מובן מאליו. שום דבר לא יקרה אם נגיד משהו טוב לפני שנשתלט על הבלגן. נזכור שגם להם היה יום מאתגר במסגרות. נבקש בקשות קטנות וספציפיות, ונודה מכל הלב על העזרה.

המלצת המערכת: לתלות על המקרר ולומר כמה שיותר לילדים: