"יחד ננצח את הקורונה" אמרנו מהסגר הראשון, אבל מה עם האהבה? מתי היא תנצח? מתחילת משבר הקורונה הזוגיות נשכחה מאחור ומעלה בעיקר אבק. כולנו מותשים, שחוקים, גמורים, ולמי יש כוח לזכור שוולנטיינ'ס דיי מתקרב? עזבו אותי מדובונים ובלונים, וקחו עצות לאהוב כל השנה
בשגרה הרגילה אנחנו מג'נגלים בין העבודה, לבית, לילדים, לחוגים, לוועדי ההורים ולשאר פעילויות הפנאי. הזוגיות, אצל רוב הזוגות, בעיקר הורים לילדים צעירים, גם כך מוצאת את עצמה פעמים רבות בתחתית סולם העדיפויות. תקופת הקורונה רק הוסיפה לסיר הלחץ הזה: פיטורין, חל"ת, עבודה מהבית פלוס שלושה ילדים קטנים, משמרות בין ההורים פלוס מטלות הבית הרגילות של ניקיונות, קניות ובישולים, מינוס עזרה מצד הסבים – כל אלה עוד יותר מקשים. שגרת הקורונה הזו העלתה אבק יותר מכול – בזוגיות. אם בשביל הילדים אנחנו עוד משתדלים לפעמים לשים חיוך על הפנים, על בן הזוג אנחנו מוציאים את כל התסכולים.
זוגות רבים מוצאים את עצמם כבר שבועות "מחליפים משמרות": במקרה הטוב נותנים נשיקה חטופה בין מי שנכנס הביתה למי שיוצא לעבודה, ובמקרה הפחות טוב מי שנכנס הביתה מקבל מקלחת קרה ממי שהיה בבית – על כמה עבר עליו יום קשה עם הילדים שלא נתנו לו שנייה, וכמה הבית הפוך וכמה משימות יש עוד להספיק. לזוגיות מן הסתם זה רק עושה רע, כאשר כל אחד רואה את הפרצוף הכועס/ עצבני/ מאוכזב/ מתוסכל/ מיואש של בן זוגו כאשר הם נפגשים, פרצוף שמראש בכלל לא עושה לו חשק לחזור הביתה.
סקר מכון אדלר שנערך לרגל יום המשפחה 2021 מצא כי הקורונה פגעה ל־48 אחוזים מהזוגות בזמן האיכות הזוגי (52 האחוזים הנותרים הם כנראה הורים לילדים בוגרים). ברור, כי איך שהילדים נרדמים אנחנו מדליקים מחשבים וחוזרים לעשות כל העבודה שלא הספקנו.
ואם בעבר עוד היינו יוצאים לבתי קפה בשישי בבוקר כבילוי הזוגי האולטימטיבי – אז לא רק שהסגרים וההגבלות לקחו לנו את בתי הקפה, לקחו לנו גם את ימי השישי. הילדים כבר חודשים בבית, וגם לפני הסגר לרובם לא היו לימודים בימי שישי.
אז למי יש כוח, חשק או בכלל יכולת בתקופה הזאת להשקיע בזוגיות? מה קשור וולנטיינ'ס דיי לכל התקופה המבאסת שאנחנו חווים? איך אפשר לקשט את חלונות הראווה בדובונים ולבבות, כשהחנויות עדיין סגורות, שלא לדבר על המסעדות? (נכון לרגע כתיבת שורות אלה לפחות).
אז מה עושים?
בילוי הוולנטיינ'ס הקלאסי: נכון שכולנו עכשיו הכי זקוקים לחופשה בקאריביים, רחוק מהילדים (ואולי גם רחוק מבן הזוג), אבל אפשרי פחות. אפילו בתי המלון בארץ עוד לא נפתחו. אז כן, אפשר להזמין צימר, אפשר לקשט אותו בבלונים, להזמין עוגה עם שמותיכם, לקנות תכשיט יפה, להזמין ארוחה מפנקת. הרי היום אפשר להזמין הכול בלחיצת כפתור גם כשהחנויות סגורות, עד הבית או אפילו עד הצימר עצמו. אפשר גם לקנות ארוחת פיקניק ולצאת אל הטבע, שכבר נפתח שוב לבילויים. אפשר לחזור לרומנטיקה, ולו לכמה שעות.
לא רק בוולנטינ'ס: אבל כבר אמרנו, בואו נהיה ריאליים: זוגות מעטים מצליחים לשמר שמץ של עניין אחד בשני, אז רומנטיקה? מה שכן אפשר, זה לסגל הרגלים. פשוטים מאוד לביצוע, ומאוד משמעותיים. הרגלים כאלה שיאפשרו לנו להרגיש אהבה, ולא רק פעם-פעמיים בשנה. כי אם תשאלו אותי, דובונים ולבבות לא קונים אותי. אני כבר לא בת שש עשרה. מה כן?
עיניים אוהבות: אל תביא לי מתנות, רק תביט בי בעיניים אוהבות. זה נשמע אולי קיטשי, אבל המבט הוא הכול. גם בהדרכת הורים אני אומרת: תביטו בילדים שלכם בהתפעלות, הם פלא הבריאה. ותרו על המבט הביקורתי – וזה יעשה את כל ההבדל. כך גם בזוגיות. תסתכל עליי כאילו שאני הדבר הכי טוב שקרה לך. תביט בי בעיניים מעריכות, מעריצות אפילו. שארגיש שאתה בוחר בי בכל יום מחדש.
רק מילה טובה: תמיד אמרתי לילדיי – אם אין לכם משהו טוב לומר, אל תגידו. החברה מחנכת אותנו לראות את מה שלא בסדר, ולהעיר עליו. בואו נאמץ בבית שלנו, ובפרט בזוגיות שלנו, כלל הפוך: אני לא אומרת כל מה שאני חושבת, אלא רק את מה שאני אוהבת. ואני ממש אשמח שתגיד לי, למשל, כמה את יפה, ותתחדשי על התספורת החדשה, היא ממש הולמת אותך. תספר לי שחלמת עליי בלילה. תגיד שפתאום נזכרת איך היכרנו. מילה טובה לא עולה כסף, אבל שווה זהב.
בוא ביחד: גם אם יש סגר, יש דברים שאפשר לעשות יחד. לצפות בסדרה אהובה מכורבלים על הספה. לאכול גלידה במזגן (על חימום כמובן). לצאת להליכה באלף מטר שלנו. לשבת לארוחת בוקר במרפסת. לעצור לרגע בין הריצות לקפה ועוגה במטבח. לא צריכה להיות הפקה, פשוט זמן זוגי נטו שבו מדברים עלינו, ולא על תפעול הבית והילדים: חלומות, מחשבות, משאלות, רצונות… ובוא נוריד מהמדף העליון את האלבומים הישנים, את אלבומי החתונה, נדפדף בהם יחד, ניזכר ונצחק, ואפילו נראה לילדים.
אני פה בשבילך: אם בן הזוג הולך שפוף וכפוף, עצוב וכבוי כבר תקופה, נשדר לו אני פה בשבילך. לא נטיף, לא נציק, לא נבקר ולא נשפוט. כולנו בתקופה לא משהו, ויש מי שנופל יותר לפעמים. אנחנו כאן באש ובמים, נשבענו זה לזו, זוכרים? אנחנו כאן לזרוק לו חבל הצלה אם הוא צריך, להוריד ממנו מעמסה אם צריך, ובעצם לשאול: למה אתה זקוק ממני? במה אני יכול/ה לעזור לך? ולפעמים "אני צריך להיות לבד" תהיה התשובה, וזה גם בסדר. לאפשר.
זמן צמיחה: ממשברים צומחים, וזה ידוע. רבים מנצלים את התקופה הזו, שיש פחות עבודה, או שלא עומדים בפקקים וכביכול התפנה זמן, או שפתאום התחלתי לחשוב מה יהיה אם יסגרו גם את התחום שלי – לחשוב על הקריירה הבאה, ולהתחיל ללמוד (הרי זה בזום, ולא צריך לנסוע לשום מקום). הבעיה היא שהלימודים עלולים לנגוס עוד מזמן המשפחה, ועל כך עלולים להתעורר כעסים ותסכולים. אבל הערך המוסף של הלימודים גדול אין שיעור: להפוך את ההורה לאדם צומח, מתפתח, שמח. אנחנו כאן כדי לתמוך בו, לקחת על עצמנו את הטיפול בבית בזמן שהוא מקדיש ללימודים, לעודד אותו להגשים את עצמו ולמצות את הפוטנציאל שלו. מי אם לא אנחנו יעודד אותו להיות הגרסה הכי טובה של עצמו?
הכתבה פורסמה במאקו 14.2.21
