אתם רוצים שתהיה אווירה טובה בבית ושהילדים יסתדרו אחד עם השני אבל לפעמים פעולות שאתם עושים מבלי לשים לב עלולות לגרום לקנאה בין הילדים. הנה כמה משפטים שעדיף להימנע מהם, גם אם זה נראה הדבר הנכון באותו רגע
רוני לנגרמן זיו
“אחותך בגילך כבר…”
נדמה שהשוואות בין מה שעשה האח הגדול יותר למה שעושה כעת האח הצעיר ממנו הן אוטומטיות, ובוודאי בין תאומים. במקרה הזה חשוב לעצור את האוטומט. מדוע? השוואות יוצרות תחרותיות ואווירה עוינת בבית. כי מי שהצליח יותר ממני במשהו – אנסה להכשיל אותו ולהצליח יותר ממנו במשהו אחר, וזה יתגלגל ולא ייגמר. מטרה אחת שלנו היא לגבש בין הילדים, לאחד ביניהם ולא לגרום ליריבות; מטרה אחרת שלנו היא לעודד את הילדים לצמיחה והתפתחות כל אחד בפני עצמו – וזאת הם יכולים לעשות רק כשהם מרגישים שאנחנו רואים אותם ואת התכונות, היכולות והכישורים שלהם כמו שהם, ולא בהשוואה לאחר. אני לא יכול לצמוח בצל של אחי הגדול, הוא תמיד יהיה גדול יותר, הוא תמיד היה שם לפניי. אני יכול לצמוח רק באור שלי. תראו כל ילד בפני עצמו, וההשוואות יכולות להיות רק לעומת מה שהוא עשה קודם (“זוכר שבשבוע שעבר הצלחת לטפס רק שלב אחד בסולם ותראה, היום אתה כבר מטפס שניים!”).
“היא קטנה תוותר לה”
יש לנו נטייה לדרוש מהגדול להיות בוגר, אחראי וותרן – לא משנה בין כמה הוא. גם אם הוא בן שנתיים וחצי ואחותו בת שנה וחצי, וגם אם הוא כבר בן שש והיא בת חמש. למה? נכון שהיא תמיד תהיה צעירה ממנו, אבל מדוע תמיד הגדול צריך לוותר? זה עלול לגרום למרמור, לתסכול ולתחושת חוסר צדק – למה תמיד אני צריך לווותר? למה מגיע לה יותר?
בנוסף, וחשוב לא פחות: בכך שאנחנו באים תמיד באותן דרישות לאותו ילד – אנחנו מקבעים תפקידים: הגדול תמיד צריך לוותר, והקטן תמיד צריך שיוותרו לו. וזה יהיה החוזה שלהם עם החיים: בכל מקום שהוא יהיה, הגדול יוותר – מול חברים, בבית הספר, בעבודה, בזוגיות: האם אנחנו רוצים ילד ותרן, שלא יידע לעמוד על שלו ולדרוש מה שמגיע לו? וגם הקטן: בכל מקום שהוא יהיה, ידרוש תמיד שיוותרו לו. מדוע שנגדל אדם שלא יודע לפעמים לוותר? חשוב לאפשר לכל הילדים להתנסות במגוון תפקידים. ללמד אותם להסתדר – לעשות משא ומתן, תור-תור, פעם תורי ופעם תורך לוותר, בלי קשר לגיל ולמיקום במשפחה.
“קניתי לו, אז קניתי גם לך”
לכל ילד יש צרכים אחרים. יש ילד ששוחק נעליים מהר יותר בגלל צורת ההליכה שלו, או משום שהוא משחק כדורגל; יש ילד שמסיים חבילת צבעים בשבוע כי הוא מאוד אוהב לצייר; מדוע שניתן לילדים שווה בשווה? כי אנחנו מונעים מתוך חוש צדק, לעתים קצת יותר מפותח. כאשר אנחנו תמיד מקפידים לתת שווה בשווה (“קניתי לה חולצה חדשה, אז קניתי גם לך”), הילדים יעשו את אותו החשבון בראש שלהם: בכל פעם שחלילה לא תקנו לאחד מהם, הוא יבוא בטענות: “אבל למה קנית רק לו?” ויחוש מקופח – כי זה מה שלימדו אותו. הוא עלול לחוש שאחיו חלילה הבן המועדף, כי קיבל השבוע מחק חדש. ובבגרות תשמעו שיחות בנוסח “אבל על הילדים שלו שמרתם פעמיים השבוע, למה אלינו באתם רק פעם אחת?!” – חשוב להרגיל את הילדים מגיל צעיר שכל אחד מקבל לפי צרכיו, ולא כי אחיו קיבל.
