איך לתמוך, לדחוף ולדרבן את הילדים קדימה, מבלי לשבור אותם בדרך? חמש שאלות שאתם יכולים לשאול את עצמכם בנושא הצלחה וכישלון של הילדים
ווינסטון צ’רצ’יל אמר “הצלחה משמעותה לעבור מכישלון לכישלון בהתלהבות” והמשפט הזה בעיניי הוא כל התורה על רגל אחת. אנחנו רוצים לעודד את ילדינו להצלחה מבלי לשבור אותם בדרך, יותר מכך: התפקיד שלנו כהורים הוא לעודד אותם לממש את עצמם, וברגעי השפל – להיות שם עבורם כדי להרים אותם ולהזכיר להם כמה הם ייחודיים, יכולים ומסוגלים.
איך עושים את זה? שואלים את עצמנו – ועונים בכנות, על חמש השאלות הבאות:
- של מי החלום הזה? האם אנחנו דוחפים את הילד לעבר חלום שהוא שלנו (למשל, שיהיה כדורגלן), והוא בעצם היה רוצה בכלל להגשים את עצמו בתחום אחר (למשל, זמר)?
- מה זו הצלחה? הסטנדרטים של הצלחה צריכים להיות תואמים לא רק את גיל הילד אלא את השלב ההתפתחותי שלו. למשל, יש תינוקות שהולכים בגיל 11 חודשים וכאלה שהולכים רק שנה אחר כך. כך גם בהמשך: הציפיות שלנו אמורות להיות מתואמות לילד המסוים הזה – לא גבוהות מדי (“למה רק 95 ולא 100?”) ולא נמוכות מדי (“ממך אני כבר לא מצפה לכלום…”).
- איך אנחנו מתמודדים עם כישלון? האם הילד חווה אותנו כמאשימים אותו בכישלון? האם הוא מסתכל בעיניים שלנו ורואה שהוא כישלון? או שאנחנו מצליחים לעשות את ההפרדה, ולראות את הכישלון כעוד שלב בדרך להצלחה? ככל שאנחנו נתמודד עם כישלון (שלו, וגם שלנו) בהצלחה – כך יחווה אותו גם הילד.
- איך אנחנו מעודדים? חשוב להפריד בין שבח ומחמאות (כל הכבוד! אתה אלוף! מלכה!) – שנאמרים רק במצבי הצלחה, ובעצם לא מלמדים את הילד דבר על עצמו ועל היכולות שלו, לבין עידוד – שמראה לילד שאנחנו רואים אותו, את היכולות שלו, את המסוגלות שלו, את הדרך שהוא עשה, ובעיקר: שאנחנו נמצאים שם עבורו ומאמינים בו ברגעים שבהם הוא פחות מאמין בעצמו.
לדבר עידודית היא מיומנות חשובה בהורות מצמיחה, לדוגמה: “ראיתי איזו דרך עשית!”, “איך התאמצת!”, “אתה יכול להיות גאה בעצמך!” ועוד.
חשוב להפריד בין התוצאה (שאינה תמיד תלויה בילד עצמו) לבין הדרך – שהיא הרבה יותר ארוכה ומשמעותית, ולאפשר לילד ללמוד מהדרך שהוא עשה, מהמאמץ שהשקיע. - איפה אנחנו טועים? כאשר אנחנו משווים בין הילד שלנו לילדים אחרים בקבוצת השווים (בגן/ בכיתה/ בחוג/ בנבחרת), כאשר אנחנו משווים בין הילד שלנו לאחים שלו (“כשאחותך היתה בגילך היא כבר מזמן…”) וכאשר אנחנו משווים בין הילד שלנו לעצמנו בגילו – אנחנו מקטינים את הילד; כאשר אנחנו ביקורתיים (“למה עשית ככה?”) ומייעצים כשלא התבקשנו (“אם היית עושה ככה היית מצליח!”) – אנחנו מורידים את ביטחונו העצמי.
בעת כישלון הילד עסוק בכאב של עצמו. אם נקטין אותו עוד יותר, הוא עלול לחוש מושפל ושלא מבינים אותו. חשוב להיות שם עבורו – ברגעים הפחות טובים כמו גם ברגעים היפים.
הכתבה פורסמה ב-ynet הורים 17.6.2019
