אין לנו מושג מה יהיו המקצועות שילדינו יעסקו בהם, ועם זאת התפקיד שלנו כהורים הוא להכין אותם לחיים. איך נוכל להכין אותם לחיים שאנחנו לא יודעים איך ייראו? כי לכישורים חברתיים הם יזדקקו, לא משנה מה יבחרו לעשות. אבל איך נהיה המאמנים החברתיים של הילדים שלנו, כאשר ברוב האינטראקציות החברתיות שלהם אנחנו כלל לא נוכחים?
רוני לנגרמן זיו
אנחנו רוצים להקנות לילדים מיומנויות חיים וכישורים חברתיים שיתאימו לחיים במאה ה-21, בעולם שבעצם קשה לנו לנבא אותו. הרי ברור שההורים שלנו לא ידעו שחיינו יהיו תלויים במכשיר קטן שלא זז לנו מכף היד, שנתקשר מקצה לקצה של העולם בשניות בלחיצת כפתור, ושנוכל לשתף כל מה שעובר עלינו במילים, בתמונות ובסרטונים בקלות ובמידיות עם כל העולם; הם לא יכלו לנחש שיהיו מקצועות כמו מנהל מדיה חברתית, בונה דפי נחיתה ומנחה סדנאות צילום בסמאטרפון. אז מי אנחנו שנתיימר לדעת אילו מקצועות יהיו בעוד 20 שנה?
אז אולי את המקצועות שיעבדו בהם אין לנו יכולת לנבא, אבל את כישורי החיים שיידרשו מהם אנחנו בהחלט יכולים. כי חברה אנושית היא חברה אנושית, בין אם היא מתנהלת פנים אל פנים או בצורה מקוונת, ובין אם חיינו יהיו מרובי רובוטים שיעבדו בשבילנו.
תפקידנו כהורים בהקניית מיומנויות חיים וכישורים חברתיים בפרט גדול, במיוחד בעידן שבו התקשורת שלנו עם הילדים מתמעטת, גם מבחינת "זמן כמות", לא רק מבחינת זמן איכות. מחקר שערך מכון אדלר לפני כארבע שנים הראה שהורים מקדישים לאינטראקציה ישירה עם ילדיהם 14.5 דקות ביום, כמה אפשר ללמד בכל כך מעט זמן?
לומדים מאיתנו כל הזמן
חשוב לזכור שהילדים לומדים מאיתנו כל הזמן. בעיקר כשאנחנו לא מתכוונים ללמד אותם. הם לומדים מההתנהגות שלנו זה לזו על תפקידי נשים וגברים בחברה: מי זו אמא ומי זה אבא במערכת יחסים ובהורות, מהם תפקידי הגבר ומהם תפקידי האישה במשפחה ובחיים ("זה התפקיד של אבא לתקן"; "אמא תעזור לך בשיעורים").
הם לומדים מאיך שאנחנו מדברים להורים שלנו ("אוף, שוב אמא שלך, אין לי כוח אליה, קח אותה") – איך לדבר אלינו; הם לומדים מאיך שאנחנו מתנהגים לאחים שלנו, לחברים שלנו, לעובדים שלנו, לשכנים שלנו, לעוברי אורח ברחוב (זה שחתך אותי בכביש, זה שניסה לעקוף אותי בתור, זה שתפס לי את החניה…).
הם לומדים מאיתנו כל הזמן, לכן התפקיד הכי חשוב שלנו הוא לתת להם מודל ללמוד ממנו. להיות בעצמנו מי שאנחנו מאחלים להם להיות (וכן, זה לא פשוט!). כי ילדים לומדים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים מאשר ממה שאנחנו רק אומרים. אם נגיד לילד "תדבר יפה" ואנחנו נקלל כשמישהו חותך אותנו בכביש – ברור לכם מה הוא ילמד.
שלושת ערכי הבסיס
אז אילו אנשים אנחנו רוצים להיות? מה אנחנו רוצים שהם ילמדו מאיתנו? הנה שלושה ערכים שלדעתנו כדאי לאמץ או לבחון את עצמנו בהתנהלות היומיומית. אין צורך לעצור כדי ללמד אותם, פשוט להתנהג אותם. אם רוצים, אפשר להוסיף משפט הסבר לילדים שהיו עדים לסיטואציה, כדי להדגיש:
כבוד לאחר: כשאנחנו נאמר שלום לשומר בכניסה, תודה למנקה הרחובות, נעזור לקשיש לחצות את הכביש, עד כמה שזה יישמע קלישאתי, תסתכלו בתוכנית "מה הייתם עושים" ותחשבו איזה חינוך קיבל בבית הנער שהציע לעזור לנכה לעלות למונית, למשל.
שיוויון ערך: אני אמנם הורה, גננת או מורה, אבל אני לא שווה יותר או פחות מהילד שלי או מהתלמיד שלי. אם אני מתנשאת על הילד שלי, או להפך – מאפשרת לו להתנהג אליי בצורה לא מכבדת ולא שיווינית, אני מעבירה מסר בעייתי. אם בעיניי לא כל בני האדם שווים, ויש שווים יותר ושווים פחות, ואני מזלזלת בקבוצת אוכלוסייה מסוימת או באדם מסוים – אני מעבירה מסר בעייתי.
שיתוף פעולה: אומרים שהעולם הוא תחרותי, אבל למעשה העולם בנוי על שיתופי פעולה. אפילו מאחורי אלוף אולימפי עומד צוות שלם, לא כל שכן מאחורי קבוצת כדורסל שצריכה שיתוף פעולה כדי לנצח. כדי לעודד שיתוף פעולה וביחד, נמעיט בביטויים תחרותיים ובהשוואות (וכמה הוא קיבל? ולמה היא קיבלה סולו?) – מנקודת מוצא שאף אחד לא בא על חשבון האחר ויש מקום לכולם, ופעם תורה לקבל סולו ופעם תורך.
מאמנים חברתיים
אז תכל'ס, איך מאמנים ילדים להיות חברים טובים, בעוד רוב האינטראקציות החברתיות שלהם נעשות כאשר אנחנו לא בסביבה – בגן, בבית הספר, בחוגים, בתנועה? אמנם למערכת החינוך תפקיד חשוב בחינוך לערכים חברתיים, אך התפקיד המהותי הוא שלנו ההורים: אנחנו המאמנים החברתיים של הילדים שלנו. התפקיד שלנו לצייד אותם בארגז כלים ליחסים טובים. כי בחברה האנושית – מתפתחת ומשתנה ככל שתהיה – אנחנו תלויים זה בזה וזקוקים להרגיש שייכים. אז איך אפשר לתת כלים למערכות יחסים בריאות?
לדבר על זה: לנהל שיחות פתוחות קבועות עם הילדים על סיטואציות חברתיות שהם נתקלים בהן (ואם הם לא משתפים, אפשר לשתף אותם בהרחקה: "חברה שלי סיפרה לי שהילד שלה…"); הרעיון בשיחה עם הילדים הוא להיות בעיקר בהקשבה – הקשבה נקייה, אמפתית, בלי שיתוף ובלי ייעוץ ובלי לפתור להם את הבעיות. כשעולה נושא, לשאול: מה אתם חושבים? מרגישים? מה עשיתם? מה הייתם עושים אחרת? לתת להם לשתף, בלי ביקורתיות.
לעודד עבודת צוות: אם יש משימה – עושים יחד. במקום לומר לילדים: אתה תרחץ כלים ואת תסדרי את הסלון, נעודד פעילות משותפת: לשחק יחד, לסדר יחד, להכין יחד ארוחת ערב, לצייר יחד ברכות לראש השנה וכו'.
ללמד פתרון בעיות: כאשר הילדים מגיעים למריבה, לא לשפוט ("למה אתה תמיד מתחיל איתה?!"), לא להפלות ("את הגדולה, תוותרי לו"), וגם לא לתייג ("אתם תמיד רבים!") – אלא ללמד אותם לפתור את הבעיות. להקשיב לשני הצדדים, לשאול מה אפשר לעשות, וללמד תור-תור, סבלנות, המתנה, דחיית סיפוקים.
להימנע מהשוואות: משפטים כגון "למה אתה לא יותר כמו אחיך"; "אחותך בגילך כבר סידרה מערכת לבד…" – לא רק שמצמצמים ומקטינים אלא מעכירים את היחסים בין האחים – אחד חושב שהוא יותר טוב/ פחות טוב מהשני, וסיכוי נמוך יותר שישתפו פעולה.
להימנע מהגדרות: לשמחתנו, החברה הולכת עם הפנים לשיווין, וחשוב גם לנו – אלה שעוד גדלו על סטיגמות ישנות, להשתחרר מהן: לא להגדיר צבעים, משחקים, התנהגויות, מקצועות או הופעה חיצונית כ"של בנים" ו"של בנות", ולא לבקר ילד/ה שבחר/ה כך או אחרת.
לעודד שיוויון: כאשר מספרים לילדים על מנהיגים, אמנים או מדענים דגולים – לא לקפח את המנהיגות, המדעניות והאמניות החשובות.
לסיכום, יש הרבה כלים ומיומנויות חיים שאנחנו יכולים לצייד את הילדים שלנו, עיקרם בדוגמה אישית והמשכם בשיחות פתוחות ובתקשורת מקרבת: לדבר איתם בגובה העיניים. בהקשבה ובסקרנות ללמוד מהם על העולם שלהם, על הצרכים והרצונות שלהם. רק כאשר נתקרב אליהם, נוכל לקרב אותם אלינו.
הכתבה פורסמה בוואלה הורות 8.9.2019
