המילון השלם לעולים לכיתה א' ו־22 שאלות שכדאי לשאול את עצמנו לפני שאנחנו (והילדים) נכנסים לראשונה לבית הספר
אמונה בילד: כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, ואנחנו המבוגרים האלה עבור הילד שלנו. האם כשהילד מסתכל לנו בעיניים הוא רואה מבט אוהב ומעצים, או מבט עייף ועצבני? האם במה שאנחנו אומרים לו אנחנו מעודדים אותו, או מתסכלים אותו?
ביטחון עצמי: נבנה משני רבדים. האחד, האמונה שלנו בילד והעידוד שלנו הם שיעזרו לו להאמין בעצמו; והשני, חוויות התנסות והצלחה. האם אנחנו מעדיפים לעשות בשבילו, או מאפשרים לו לעשות?
גדילה: בשש שנותיו הראשונות הילד שלנו גדל ופיתח יכולות רבות, בבית ובגן. האם אנחנו סומכים עליו ועל עצמנו, שהוא למד מיומנויות חשובות שיעזרו לו גם בבית הספר? מיומנויות קוגניטיביות, רגשיות, חברתיות?
דוגמה אישית: משמעותה – להתנהג איך שהיינו רוצים שהילדים שלנו יתנהגו, בכל המובנים: יחס ללימודים, לחברים, למורים… אז, האם אנחנו רק אומרים לילד מה לעשות, או שאנחנו גם עושים זאת בעצמנו?
הסתגלות: הילד לא הופך ברגע אחד לתלמיד בכל המובנים. האם אנחנו נותנים לו זמן להסתגל להתנהלות, לדרישות, לכללים, ללקיחת אחריות, או דורשים שהכול יבוצע על הצד הטוב ביותר ומייד?
וי על הרשימה: ילד לא צריך לעלות לכיתה א' קורא וכותב. הנה כמה שאלות שגננות ממליצות לבדוק: האם הוא מזהה אותיות? יודע לכתוב את שמו? למנות ולעשות תרגילים פשוטים? להוציא אוכל מהתיק? לשבת במפגש? לשחק עם חברים?
זיכרונות: לחלקנו יש זיכרונות לא פשוטים משנותינו כתלמידים, שעלולים להציף אותנו עם כניסתנו לבית הספר עם הילד שלנו. האם אנחנו מצליחים לעשות את ההפרדה בינינו לבין הילד, להתרגש ולשמוח איתו, מבלי לכאוב את כאבי הילדים שהיינו?
חברים: החשש הכי גדול שלנו, יותר מלימודים, הוא הצלחה חברתית. שיאהבו את הילד שלי, שיהיו לו חברים, שחלילה לא יהיה לבד. האם יש לילד שניים-שלושה חברים בכיתה החדשה? האם נוכל להדק את קשריו החברתיים וליזום מפגשים לפני תחילת הלימודים?
טעויות: מחקרים מראים כי אנחנו צומחים הרבה יותר מטעויות, מאשר ממצבים שחווינו הצלחה. האם אנחנו מאפשרים לילדים לטעות, או מתקנים עבורם כדי שלא תהיה טעות? האם אנחנו מאפשרים להם ללמוד מהטעויות שלהם, או מענישים אותם כשהם טועים?
יחד: שעות רבות ביום הילדים נמצאים בלעדינו – בבית הספר, אצל חברים, בחוגים. חשוב שיידעו שגם כשאנחנו לא איתם פיזית, אנחנו בעדם, לטובתם, בצד שלהם. שנתמודד יחד עם קשיים. לפני הצעת העזרה והפתרונות, האם אנחנו משדרים להם שתמיד נקשיב להם ונתמוך בהם?
כוח: יש ילדים שחשוב להם להפגין את כוחם, ולנו ולמערכת זה לא תמיד פשוט להתמודד. איך לתעל את הכוח למקומות הנכונים? נשתמש בשפת הכוחות כדי להעצים אותם: "אתה מאוד חזק, בוא תעזור לי להרים את סל הקניות"/ "יש לך כוח להתאפק, אני סומך עליך שאתה מסוגל" וכן הלאה.
ללוות: תפקידנו להיות המלווים של ילדינו בעולם, המאמנים שלהם, לא לעשות עבורם. נשאל את עצמנו: האם אנחנו מאמנים, או משחקים במגרש שלהם? האם אנחנו מאפשרים להם להתנסות בדרכם (גם אם אינה הדרך שלנו), או עושים במקומם ובכך מחלישים אותם?
משולש הורים-ילדים-מורים: האמון שנרכוש במערכת החינוך, יהיה זה שהילד שלנו ירכוש בה. האם אנחנו נלחמים במערכת, או באים בבקשת עזרה ובהתייעצות, רואים את המטרה המשותפת (טובת הילד שלנו) בכל התנהלות?
ניסיון: "אין חכם כבעל ניסיון" אמרו חז"ל, וצדקו: הילד לא יכול להחכים אם לא ניתן לו להתנסות, והתנסות כוללת גם נפילות. אם יגיע לכיתה בלי שיעורים – יינזף, אם לא יילמד למבחן – כנראה שלא יצליח. האם אנחנו מונעים מהילד לחוות את התוצאות, או מאפשרים לו ללמוד מניסיונו ולצמוח?
סיור מקדים: כולנו חוששים מהחדש והלא ידוע, אז איך להפוך את הזר למוכר? פשוט! רוב בתי הספר פתוחים במהלך החופש. למה שלא נלך עם הילד את הדרך לבית הספר עד שתהיה מוכרת, ניכנס לכיתה, נשנן איך מגיעים לשירותים, למזכירות, ולכל המקומות החשובים?!
עמידה בזמנים: בגן, שעת ההתחלה הייתה די המלצה. בבית הספר, השיעור מתחיל בזמן. אם הילד ייאחר – הוא יינזף, או לפחות ירגיש לא נעים. אבל זו לא תהיה אשמתו אם אנחנו אלה שאחראים להביא אותו בזמן. האם אנחנו אנשים שעומדים בזמנים?
פרפקציוניזם: האם אנחנו פרפקציוניסטים? האם להורים שלנו היו ציפיות ודרישות גבוהות מאיתנו? פרפקציוניזם הוא שאיפה מתסכלת שאינה יודעת שובע. שלם הוא המושלם החדש. האם אנחנו יכולים לקבל את הילד כמו שהוא, ולא כמו שהיינו רוצים שיהיה?
ציונים: בבית הספר מקבלים ציונים. וגם אם בכיתה א' רק נותנים מדבקות, כולם יודעים מי טוב יותר ומי פחות. האם אנחנו יכולים לשים את המספרים בצד, לראות את הדרך שהילד עשה, ולא את התוצאה? להשוות את הילד רק לעצמו ולא לחבריו או לעצמנו בגילו?
קורונה: רבים מאיתנו נלחצים שבגלל הקורונה הילדים נשארו מאחור ולא "הספיקו את כל החומר" בגן חובה. חשוב לדעת שכל הילדים לא "הספיקו את כל החומר", וכל הילדים יעלו לכיתה א' ברמה דומה. האם אנחנו מלחיצים את הילד שלא לצורך?
רכישות ציוד: איזה כיף לקנות ציוד חדש לבית הספר! האם אנחנו קונים בעצמנו, או משתפים את הילד בקנייה? חשוב לאפשר לילד לבחור כמה שיותר בעצמו: תיק, קלמר, מדבקות ועוד, כדי שייקשר אליו כחלק מההכנה.
שיעורי בית: איך מכינים שיעורים בבית שלנו? מייד כשחוזרים מבית הספר או אחרי האוכל? על השולחן במטבח או בחדר המשחקים? חשוב לקבוע כללים ולא לדחות את הכנת השיעורים לערב כשכולם עייפים. ולזכור: השיעורים הם של הילד, לא שלנו. אנחנו שם כדי ללוות ולתמוך, לא כדי לעשות במקומו.
תלבושת אחידה: תלבושת היא אחד הסממנים החיצוניים שמפרידים את תקופת בית הספר מימי הגן, שיכולה להיות מקור גאווה לילד על השלב החדש בחייו. האם אנחנו נאנחים בשל המעמסה הכלכלית או דעתנו הפרטית בנושא, או מסבירים לו את החשיבות של התלבושת האחידה?
ב ה צ ל ח ה ובהנאה!
הכתבה פורסמה בלאשה ובוואינט 17.8.2021
