5 עצות שיעשו לכם את החג קצת פחות לחוץ, וקצת יותר שמח
רוני לנגרמן זיו
1. התחפושת הראשונה שלי: תינוקות, פעוטות וילדים קטנים מומלץ להלביש בתחפושת פשוטה ונוחה ככל האפשר. רצוי כזו שמעוצבת כמו בגדים רגילים. כנפיים, כובע, קשת, חגורה, אוזניים או זנב יקשו על הקטנטנים ויגרמו להם אי נוחות מרובה, ולכם עוגמת נפש על השקעה בתחפושת שלא נלבשה דקה. חסכו לכולכם אי נעימויות. היום יש מגוון רחב של בגדים נוחים מודפסים ומעוצבים שיכולים לשמש כתחפושות.
2. זכות הבחירה: בשלב מוקדם ככל האפשר – לא רק בפורים, בכלל בחיים – רצוי לאפשר בחירה לילדים. לשאול את הילד למה אתה רוצה להתחפש, לאפשר לו להתנסות בתחפושות שיש בבית או אצל חברים (ברוב הגנים גם מתחפשים בתחפושות שונות בתקופה שלפני פורים), להביט יחד בקטלוגים ובאתרים. ואחרי שבדק, ניסה והחליט – ללכת איתו לחנות ולבחור, למדוד ולראות אם נוח ונעים.
3. זכות הסירוב: גם אם איפשרתם בחירה, גם אם זה רצון הילד – ייתכן מאוד שביום התחפושות עצמו הוא יסרב להתחפש. ייתכן שזה מרוב התרגשות, הרי בשבועות שלקראת פורים, גם בגן וגם בבית, כולם מתעסקים בזה. נבנה מתח שעלול לגרום להתפרצות רגשית מצד הילד ולסירוב להתחפש. חשוב להיות איתו, לחבק, להבין ולהכיל את הרגשות שלו. לא להיכנס לוויכוחים, נאומים או כעסים. זה לא חיים ומוות, רק פורים. נאפשר לילד ללכת לגן בבגדים רגילים אם זה רצונו, ונביא בשקית את התחפושת אם ישנה את דעתו. באותה מידה יש סיכוי שהילד לא ירצה להשתתף במסיבת פורים – בין אם יש לו רגישות לרעש ובין אם זה עניין של התרגשות שהוא מתקשה להכיל. תהיו שם איתו עם הרבה אמפתיה.
4. ייחודי או כמו כולם: יש אנשים שחשובה להם האמירה הייחודית, להשקיע את מיטב היצירתיות שלהם בתחפושת, וזה נפלא. יש הורים שרוצים לשחזר זכרונות טובים מהילדות (שאמא תפרה לנו תחפושת עבודת יד), ואחרים רוצים להעניק לילדיהם מה שלא העניקו להם. בכל מקרה, זה לא העניין. זה מחזיר אותנו לזכות הבחירה: גם אם כל הגן צבי נינג’ה והילד שלכם רוצה להיות הצב ה-35 ולכם קשה עם ה”עדריות” הזו, אפשרו לו. הילדים זקוקים לתחושת שייכות, להרגיש כמו כולם, להיות חלק מהחברה. חשוב להבין את זה. את היצירתיות שלכם תשקיעו בתחפושת שלכם או במשלוחי המנות.
5. תגידו פורים שמח: נכון שהיום עם הסמרטפונים אנחנו מצלמים את הילדים כל הזמן, אבל בכל זאת פורים הוא חג הצילומים. מעמידים את כולם יפה לפני קיר לבן, מבקשים שיעשו פוזות ומצלמים. יש ילדים שישתפו פעולה בשמחה, ויש שיצהירו בנחרצות: “אל תצלמו אותי!”. אין טעם להיכנס לוויכוחים. צלמו את האחים, ושדרו לסרבן הצילומים: “נשמח שתצטרף אלינו, אבל זה בסדר גם אם לא”. ככלל, ככל שנלחץ את הילד לעשות כרצוננו, הוא יישאר עקשן בסירובו. כאשר נשחרר ונאפשר בחירה, יש סיכוי שמרצונו הוא יתרצה. וייתכן שלא, וגם זה בסדר.
הפוסט פורסם בבלוג של ליטל ירון, “מגלה את השרון”
