כשליוותי לראשונה את בני הבכור למפגש לקראת כיתה א, צפו בזיכרוני שנות בית הספר שלי. כל אותם דברים שאני לא רוצה להעביר לו, וגם על התובנות שכן
זה מחלחל לאט לאט, עד שנופלת עלייך ההכרה: הילד שלך הולך לבית הספר! כן, זה שאתמול היה בבטן שלך, אותה בטן שכאילו רק שלשום הקיאה מתוכה את החומר לבחינת הבגרות האחרונה. כאילו חולצת בית הספר שלך עוד לא סיימה להתייבש על חבל הכביסה, זו התכלת עם הצווארון והכפתורים, וכבר את עומדת בחנות עם ערימת טי-שירטס צבעוניות מחכה בתור להדפסת הסמל של בית הספר שלו…
יום אחד נוחתת בתיבת הדואר מעטפה לבנה עם חותמת רשמית, עירונית, שהשם שלו מודפס עליה. לא חובות ארנונה או תשלום לקייטנה, אלא הזמנה ליום קבלת התלמידים החדשים. אנחנו מאפסנים את הקטננצ'יק אצל המטפלת והולכים יחד, יד ביד עוברים את השער הירוק, מנידים ראש לשומר המשועמם, ונכנסים לחצר.
זה מה שנשאר
עשרות ילדים רצים, רודפים זה אחרי זה, צועקים, משחקים או רבים. ופתאום, בלי שליטה, אנחנו נזרקים כמעט שלושים שנה אחורה. משחקי קלאס וגומי, גוגואים, מחבואים ותופסת, וגם כדור שפעם פגע בי במכה שלא נשכחת.
זאת מלכת הכיתה ועל ההיא תמיד עושים חרם. זאת הילדה הכי חכמה וזאת ההורים שלה כבר גרושים. אלה המקובלות ואלה האחרות רק רוצות להיות כמותן. אולסטאר וליווייס וכל החיקויים כשהדבר האמיתי היה יקר מדי, אבל שווה הכל. אין כמעט זיכרונות ממה שלימדו שם, רק הקטע החברתי חשוב.
כל אלה מכים בשנינו כשאנו נכנסים אל בית הספר, מביטים זה בזו, קולטים שאנחנו מכניסים את אוצרנו היקר בעולם למקום שממנו רק רצינו לצאת במשך 12 שנה. עיניינו מסמנות זו לזו – החוצה! אחורה פנה!
לא עבר בתורשה
אך כל המטען הזה, למזלנו, לא עבר בתורשה לבן שלנו. הוא נכנס בדילוגים לחדר הכיתה החדשה, מחפש את החברים, מתמזג ביניהם בלי בעיה. רץ לחצר, מטפס על המתקנים, חוזר לחדר הכיתה, מדליק בנונשלנטיות את המחשב, ומייד מתקבצים סביבו כל הילדים לראות איך הוא עושה קסמים עם העכבר. אחרי שעת ההיכרות החופשית אוספים את הילדים לקבלת שבת, והוא יושב ושר את כל השירים כאילו היה שם תמיד.
כל אותו הזמן שאנחנו מחפשים את עצמנו בין הכיסאות והשולחנות הקטנים, ללוח, למגירות עם השמות ולמילים הראשונות הכתובות בכתב ילדי על הקירות, הוא בכלל אינו מחפש אותנו ומתלהב מהמקום החדש, מזה שהוא כבר גדול ויודע דברים, ומהחברים שפגש.
אנחנו נשארים עם הזיכרונות, הפחדים והחששות שלנו, ועם המטלה הגדולה של ההורות: לא להעביר לו את כל אלה, אלא להתרגש איתו מההתחלה החדשה, להחדיר בו את ההכרה שבית הספר זה מקום טוב (אפילו לי קשה להאמין לעצמי כשאני כותבת את השורות האלה עכשיו), שיהיה לו טוב בו ושהוא ילמד דברים חדשים, ישחק ויכיר חברים. בתקווה שמהשנים הבאות ישאירו לו זיכרונות טובים וחברים טובים לא פחות.
הכתבה פורסמה במגזין הורים וילדים ובאתר ifeel/ את 31.8.11
