כמעט חודשיים לתוך המלחמה, ולנו עצמנו עדיין אין תשובות לשאלות הקשות. אז איך נשיב לשאלות של הילדים?
בשבעה באוקטובר התעוררנו למציאות חדשה, כואבת, מדממת ומחרידה. אנחנו כבר כמה שבועות צמודים לחדשות, עצובים, בוכים וחרדים לגורל החטופים, הנעדרים והחיילים בכל החזיתות. כדי לקחת חלק, אנחנו מנסים לתרום ולעזור, מי בהכנת עוגות, מי באיסוף תרומות ומי בכיתת כוננות, כאשר הסבלנות והאנרגיות עומדות במבחן הזמן.
ובתוך כל אלה, אנחנו הורים לילדים בגילאים שונים, בסוגים שונים של התמודדויות – מי עם הורה או אח.ות בצבא, מי עם קרוב משפחה שאיננו עוד או שאין יודעים מה עלה בגורלו, וכמובן עשרות אלפי משפחות שנאלצו להתפנות מבתיהן לפרק זמן לא ידוע.
ככל שעובר הזמן השאלות שלנו אינן נענות, וגם הילדים, שחווים את המציאות הקשה והמתמשכת מהזווית שלהם, שואלים שאלות. הנה כמה שאלות נפוצות של ילדים שעלו מהטוויטר של מגזין לאשה, והצעות לתשובות:
מתי אבא יחזור מהצבא?
כדי לנצח, אנחנו צריכים את החיילים והחיילות הכי אמיצים בצבא שלנו, ואבא שלך אמיץ וגיבור והולך לצבא כדי לשמור עלינו. אנחנו לא יודעים בדיוק מתי הוא יחזור, ולכן אני לא יכולה להבטיח. אם אבא שלך חזק ושומר עלינו, חשוב שגם אנחנו נהיה חזקים כאן בשבילו. עד שיחזור נצייר לו ציורים, נאפה לו עוגות, נצלם לו תמונות וסרטונים, נכין דברים שהוא אוהב, ובכל פעם שהוא מצליח להתקשר אלינו – נגיד לו כמה אנחנו אוהבים אותו ומתגעגעים אליו ומודים לו שהוא שומר עלינו, ומבטיחים להיות חזקים ולשמור על עצמנו עד שהוא יחזור.
של מי התמונות האלה שתלויות על הקירות?
יש אנשים שגרו קרוב מאוד לגבול, וביום שפרצה המלחמה האויבים שלנו הגיעו לבתים שלהם ולקחו אותם למקום שנקרא עזה. הצבא שלנו נשלח לעזה ועושה הכל כדי להחזיר אותם הביתה. כל מדינת ישראל רוצה מאוד שהאנשים האלה יחזרו כבר הביתה, ולכן תולים את התמונות שלהם בכל מקום.
למי אנחנו מביאים את כל הצעצועים האלה?
יש הורים וילדים שלא יכלו להישאר בבתים שלהם בגלל המלחמה. הם היו קרובים מדי למקום של הקרבות ולכן היו צריכים לעזוב את הבית שלהם כדי שהם לא ייפגעו. חלק הלכו לבתי מלון וחלק לבתים, אבל זו לא חופשה. הם לא יודעים מתי הם יחזרו הביתה, והם לא יכלו לקחת איתם את כל החפצים, הבגדים, הספרים והצעצועים שלהם. לכן ביקשו מכל משפחה לתת כמה בגדים וצעצועים, שאולי ישמחו את הילדים שלא יכולים לחזור עכשיו הביתה.
מה עובר על החטופים בעזה?
אנחנו לא באמת יודעים מה עובר על החטופים. אנחנו מקווים מאוד שהם ביחד אחד עם השני, שנותנים להם אוכל ומקום לישון, ושהם יכולים לחבק את אמא או אבא שלהם כשהם פוחדים. החיילים שלנו נמצאים בעזה ואנחנו מאמינים שהם יצליחו לשחרר אותם.
למה אנחנו לא טסים לחוץ־לארץ עד שתיגמר המלחמה, כמו כמה משפחות מהשכונה?
יש משפחות שבחרו לטוס לחוץ־לארץ בתקופה הזו, אולי יש להם קרובי משפחה שיכולים לארח אותם לתקופה ארוכה. אנחנו בחרנו להישאר כאן, כדי שתוכלו ללכת לבית הספר ולחוגים מתי שמתאפשר ולהיפגש עם חברים, כדי שאנחנו נוכל לעבוד ולהתנדב למען הקהילה, ולהרגיש ביחד. חשוב לזכור שהם לא נסעו לחופשה כייפית. גם לא פשוט להיות בחוץ־לארץ במצב כזה ולהרגיש רחוק מכולם.
טיל פגע ליד הבית שלנו. למה כיפת ברזל לא הגנה עלינו?
מערכות ההגנה האווירית שולחות מיירטים נגד הטילים של החמאס, האויבים שמנסים לפגוע בנו. המערכת מזהה את המסלול של הטיל, ובדרך כלל שולחת מיירט כאשר יש סכנה שהטיל יפגע בבית, והמיירט מפוצץ את הטיל בשמיים (ה"בום" שאנחנו שומעים). כאשר המערכת מניחה שהטיל ייפול בשטח פתוח, כמו שדה, לא נשלח מיירט. ברוב המקרים המערכת מצליחה ליירט את הטילים כך שלא יפגעו בבתים, אבל יש פעמים שהיא לא מצליחה. כמובן שאף אחד לא רוצה שבתים ייהרסו, אבל לצערנו זה לפעמים קורה. לכן חשוב שנישמע להוראות וניכנס למרחבים המוגנים כאשר נשמעת אזעקה. המרחב מוגן נגד טילים, ולכן גם בבתים שנפגעו מטילים, ברוב הפעמים כאשר בני המשפחה שהו במרחב המוגן הם ניצלו. זאת בעצם הגנה כפולה.
אנחנו כבר שבועות במלון הזה. מתי נחזור הביתה?
אנחנו מקווים לחזור הביתה כשתיגמר המלחמה ויהיה בטוח באזור שלנו. הצבא שומר עלינו, ויאפשר לנו לחזור הביתה כשיהיה בטוח יותר. הם לא רוצים שניפגע. אנחנו לא יודעים מתי תיגמר המלחמה, ולכן אנחנו נישארים במלון, כי כאן בטוח ומוגן יותר מהבית שלנו כרגע.
אם תחשבו על זה, מהו בעצם בית? זה לא הקירות והגג, הרהיטים והחפצים. הרי אם הוא לא היה שלנו, לא היינו קוראים לו בית. בית הוא המקום שנמצאים בו האנשים שאנחנו אוהבים. עכשיו אנחנו רוצים שהחדר שלנו במלון ירגיש "בית", פשוט בגלל שאנחנו בו. הנחנו את החפצים שלנו, המשחקים והבובות, תלינו את הציורים שלכם. בכל מקום שנמצאים בו האהובים שלנו, אנחנו מרגישים בבית.
מתי שוב נהיה מאושרים?
כשהמצב קשה, רובנו באופן אוטומטי עצובים, דואגים, חוששים. אבל אנחנו לא צריכים להיות ככה כל הזמן. חשוב שנחווה גם רגשות טובים של הנאה, שמחה ואושר. גם בזמנים קשים של מלחמה, כדאי שנמצא סיבות להיות מאושרים. בואו נכין לנו צנצנת אושר, שלתוכה נכניס פתקים של כל הדברים שעושים אותנו מאושרים, גם הדברים הכי קטנים. בכל יום נוציא מהצנצנת כמה "מגבירי אושר" כאלה, שיעזרו לנו להילחם בדאגות.
למשל, מה עושה אתכם מאושרים? ללטף את הכלב, לשמוע שיר אהוב, לרקוד, לשחק כדורסל, לצייר וליצור, להכין עוגיות טעימות ולאכול אותן, לפגוש חברים, לעצב מחדש את החדר, להתנדב.
חשוב לזכור שהעצב מחליש אותנו. כדי להיות חזקים עלינו להיזכר במקורות השמחה והאושר שלנו. בקרוב חג החנוכה ובו נשיר "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". לכל חשוב שכל אחד מאיתנו יזכור מה האור שלו, מה הייחוד שלו – וביחד האורות הקטנים של כולנו יאירו באור גדול את החושך.
איך לדבר עם ילדים על המלחמה? הנה ארבע הבי"תים
- במסר מרגיע: לא לפטור אותם ב"הכול בסדר, אין מה לדאוג", כי אי אפשר באמת להסתיר מהם את הדאגה שלנו. אבל גם כשאנחנו חרדים ודואגים, אפשר לומר מסרים מרגיעים כמו "אנחנו כאן איתך", "החיילות והחיילים האמיצים שומרים עלינו".
- ביטחון לפני הכול: כשנשמעת אזעקה, נכנסים למרחב המוגן; כשיש שינוי בהנחיות באזור שלנו לגבי לימודים, חוגים או התכנסויות, נשמעים להנחיות.
- בהתאם לגיל: להתאים את בחירת המילים לגיל, לא לדבר במילים גבוהות לילדים צעירים. במשפטים קצרים, לא בנאומים ובהסברים ארוכים. למסור רק את המידע שנדרש כרגע לדעת.
- בשאלות לפני התשובות: לפני שאנחנו מסבירים, לשאול מה הם שמעו, מה הם ראו, מה הם רוצים לדעת או לשאול. מצד אחד לא להסתיר ולא לשקר, מצד אחר לא לחשוף לחדשות קשות מדי.
הכתבה פורסמה במגזין לאשה ובוואינט ב-29.11.23
