הלימודים הם אחד הגורמים העיקריים למריבות בין הורים לילדים בגילאי בית הספר. של מי האחריות ללימודים? איך מרימים מוטיבציה? ולמה החיים הם בית ספר?
כשנכנסתי עם בני הבכור בשער בית הספר ביום הראשון של כיתה א, הוא רץ קדימה, נרגש לפגוש את חבריו מהגן, להכיר את המורה ולמצוא את הכיתה, ואני תפסתי את הראש בתסכול: עד שסוף־סוף סיימתי את בית הספר, את שיעורי הבית, המבחנים והבגרויות – עכשיו אני צריכה להתחיל הכול מהתחלה עם הילד שלי?! ואז שוב עם השני, וכן הלאה?
בבתים רבים מרחפת השאלה של מי האחריות ללימודים: של הילדים או שלנו ההורים? ואם האחריות אינה שלנו, איך זה שאנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב במריבות איתם בנושא? והרגשת האחריות הזאת רק מתעצמת עם כל טלפון מהמורה או הערה במערכת הממושבת שמיידעת אותנו על כל פיפס: שהילד לא הכין שיעורים/ שכח מחברת/ איחר/ פטפט וכדומה. אז מתי ואיך הם ילמדו לקחת אחריות בעצמם?!
שיעור 1: חנוך לנער על פי דרכו
חשוב לזכור שכישורי הלמידה של כל ילד שונים מאלה של אחיו ושל חבריו לכיתה: רצוי שלא נהיה עסוקים ב: למה הילד שלי ככה, אלא ב: מה הוא זקוק ממני. האם הוא עצמאי בלימודים וכל התערבות שלי מפריעה, או שהוא זקוק שאשב לידו כשהוא מכין שיעורים ואעזור כשצריך?; האם יש לו יכולת התארגנות והוא זוכר לסדר מערכת ולהכין שיעורים עוד לפני ששאלתי, או שהוא זקוק לכך שאכין לו רשימות ותזכורות, עד שירכוש את המיומנות הזו בעצמו? ואולי יש לו קשיים מסוימים שדורשים תשומת לב מיוחדת?
שיעור 2: מכניסים ללו"ז
עם השנים, הילדים לומדים שמדי בוקר עליהם לקום, לצחצח שיניים, להתלבש, לנעול נעליים ולצאת למסגרת החינוכית; גם בערב יש רוטינה קבועה של ארוחת ערב, מקלחת ולישון. על סדר היום הזה היו, ואולי עדיין יש, מריבות וחיכוכים, ולמרות זאת אנחנו לא מוותרים. כך גם עם הלימודים. אם נכניס את מטלות בית הספר למשבצת קבועה בלו"ז היומיומי ונעמוד על קיומן, בסוף זה ייטמע כהרגל. למשל: חוזרים הביתה, אוכלים, נחים כחצי שעה (משחק, פרק בסדרה) ואז מכינים שיעורים, לפני חוגים וחברים. כך גם הילד יודע שלאחר המטלה מחכה לו הדבר הטוב הבא.
שיעור 3: ממובילים למלווים
ילדים לא לומדים ללכת, להיגמל מחיתולים או לחצות כביש בבטחה ביום אחד, אלא בתהליך שבו אנחנו לוקחים חלק פעיל יותר בהתחלה (מובילים) ולאט־לאט נשארים מאחור (מלווים) ומאפשרים להם עצמאות. גם עצמאות בלמידה היא תהליך דומה: בהתחלה אנחנו מאוד "על זה", ועם השנים אנחנו משחררים. ככל שנחזיק בזה יותר, הם יחזיקו פחות… אז לזכור להרפות!
שיעור 4: נפילות במרחב בטוח
כשאנחנו מלמדים ילד לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, בהתחלה אנחנו מחזיקים אותו במקל המגוחך הזה, ובשלב מסוים – עוזבים. לפעמים הוא מצליח לנסוע יפה, ולפעמים הוא נופל. עד כמה אנחנו מצליחים לשחרר ולאפשר את הנפילות האלה כשמדובר בלימודים?
כדי שלא נרגיש ש"זנחנו" את הילד, השחרור צריך להיות קל יחסית ובמרחב בטוח (למשל, לא הכין שיעורים או לא למד לבוחן), כדי שהוא יחווה את תוצאת אי העשייה, אך במידה מבוקרת. במקרה כזה, במקום לגעור "אמרתי לך!", נשאל מה אפשר לעשות בפעם הבאה.
שיעור 5: בלי השוואות!
"כשאני הייתי בגילך אף אחד לא הזכיר לי ללמוד!"; "איך זה שאחותך אף פעם לא רבה איתי על שיעורים?!"; "למה עומר ידע מה היו שיעורים ואתה לא?! איפה היית כשהמורה הסבירה מה צריך לעשות?"
השוואות מביאות רק כעס, עצבים, מריבות ותסכול, ומורידות את המוטיבציה ללימודים. בלי השוואות לעצמנו, לאחים הגדולים או לחברים לכיתה. ההתקדמות של הילד נמדדת רק בהשוואה לעצמו.
שיעור 6: עוזרת, לא עושה
לעזור לילד בשיעורים זה לא לעשות במקומו או לגלות לו את התשובות. הוא לא לומד מזה כלום פרט לתחושה המקטינה שאמא יודעת ואני לא, שאין לה סבלנות אליי ושהעיקר בשבילה שהשיעורים יהיו מוכנים, ולא שאבין את החומר. אם הוא לא מבין – נסביר שוב בסבלנות, או נבקש מההורה השני או מאח גדול להסביר בצורה אחרת.
ולפעמים הילד אומר "אני לא מצליח, תעזרי לי" לא משום שאינו יודע, אלא משום שהוא פשוט רוצה שנשב איתו, שנהיה לידו. אז למה לא?
שיעור 7: אמא, תגידי לה!
עבור ההורים של פעם, מה שהמורים אמרו היה קדוש. ואם הילד לא עשה את המוטל עליו בבית הספר, הוא היה מקבל עונש גם מהמורה, וגם מההורים; נדמה שהדור שלנו לקח את הדברים לקיצוניות השנייה: ההורים מאשימים את המורה כשהילד לא מצליח, והילדים מפעילים את ההורים כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם בבית הספר. מורים מעידים שהקושי שלהם מול ההורים גדול יותר מאשר מול התלמידים.
שביל הזהב כנראה נמצא איפשהו באמצע. והאמצע הוא לא לתפוס צד, ובעצם לתפוס את שניהם: לסנגר על הילד בפני המורים, וגם לסנגר על בית הספר בפני הילד. חשוב שהילד יידע שאנחנו סומכים על הצוות החינוכי.
שיעור 8: בלי פרסים
אנחנו רוצים שהלימודים יהיו חשובים לילד ושהוא יתאמץ, ולכן אנחנו עלולים לשלוף את אחת השיטות הקלאסיות בהורות של פעם: שיטת הפרסים. אחת הבעיות (מיני רבות) בפרסים היא שהם אינה יוצרים מוטיבציה פנימית ללימודים, אלא מתנים את המאמץ ב"תשלום". אז בשלב ראשון לקנות קלפים בעשרה שקלים על כל הצלחה במבחן זה אולי שטויות, אבל בשלבים הבאים זה עלול להגיע ללגו במאות שקלים, ומה בתיכון, הוא ידרוש שנקנה לו מכונית חדשה כתנאי שייגש לבגרויות?!
שיעור 9: בית ספר לחיים
איך מניעים ללימודים ילדים שטוענים שאין קשר בין מה שהם לומדים בבית הספר לחיים, ולנו לא נותר אלא להנהן בהסכמה "אמממ… נכון"?! ובכן, חשוב להבהיר לילדים שבבית הספר הם רוכשים כלים לחיים הבוגרים. גם אם הם לא ישתמשו ביומיום בפרבולות או בקוסינוסים, הם לומדים מיומנויות חיים חשובות, שיסייעו להם בכל מסלול שיבחרו: להסתדר במסגרת ובכללים, למלא הוראות, לעבוד בצוות, להוציא לפועל רעיונות, לנסח טקסטים, לעבד מידע ולהוציא נתונים, לחשב אחוזים, להגיש עבודות מסודרות, ועוד ועוד.
שיעור 10: שיעורים זה לא הכול
למידה אינה רק עזרה בהכנת שיעורי בית. אם נחליט, נוכל ללמד אותם המון בלי ספרים ומחברות: לספור ולמנות חפצים, להשוות מחירים בסופר, לחוד להם חידות חכמות, לשחק במשחקי חשיבה, לערוך ניסויים במטבח, לפרק מכשירים, להרכיב רהיטים, לקרוא שלטי דרכים, לספר על ההיסטוריה של מקומות שאנחנו מטיילים בהם, ועוד ועוד. בקיצור, ללמוד בלי להרגיש.
ואם עדיין כל יום אני עושה איתו הסכם שהוא יכין שיעורים לפני החוג, ואם עדיין אני רבה איתו מרגע שהוא נכנס הביתה עד שהוא הולך לישון, ואם אני מתוסכלת ששום שיטה אינה עובדת, ונמאס לי שהשיעורים נכנסים לנו ביחסים, ואני לא רוצה להיות בתפקיד המורה, ואולי אפילו אני מזדהה איתו כי לי היה קשה בתור תלמידה?!
קודם כול, אם עולה קושי חשוב לבדוק אם יש דברים בגו (קשיי למידה, התארגנות, קשב וריכוז וכו') לאבחן ולתת מענה מותאם; וגם, כמו שאנחנו נעזרים באחרים לניקיון, לבישול ועוד, אפשר גם כאן לקחת מיקור חוץ: אם זו מורה מקצועית או אפילו נער או נערה שיישבו עם הילד שעה ביום על שיעורים, וישאירו לנו את זמן האיכות המשותף למשחקים ולא למריבות על שיעורים.
חשוב לדעת ש… לפעמים ילדים אומרים "משעמם לי" במקום "קשה לי" בשל התגובה השונה שלנו לכל אחת מהאמירות. במקום לחקור מה בדיוק היה משעמם ולנסות לשכנע אותו שזה דווקא מעניין, כדאי שנבדוק במה הוא מתקשה.
חשוב לזכור ש… רק מילה טובה תמיד מעלה מוטיבציה! "אתה יכול", "את מסוגלת", "אני מאמינה בך, תסמכי על עצמך" – האמונה שלנו ביכולות שלהם תאפשר להם להאמין בעצמם.
חשוב להבין ש… ילדים לומדים מאיתנו הרבה דברים מתוך חיקוי. ומה לגבי לימודים? האם אנחנו מעשירים את עצמנו בקורסים מקצועיים, בסדנאות העשרה, לומדים לתואר נוסף? ככל שהילדים יראו אותנו לומדים: פותחים ספרים, מסכמים, מכינים עבודות, משננים למבחנים – הם יבינו כמה זה חשוב, וגדל הסיכוי שהם ייקחו דוגמה אישית.
הכתבה פורסמה במגזין לאשה וב-ynet ב-26.11.24
