“אני לבד!”
כדי שנוכל כולנו – הורים וילדים – להתחיל את שנת הלימודים ברגל ימין, כדאי לתרגל בימים שנותרו לחופש מיומנויות עצמאות, כך שהילדים ייקחו יותר אחריות על התארגנות הבוקר שלהם. איך עושים את זה?
רוני לנגרמן זיו
הורים רבים מתלוננים שהילדים שלהם אינם עצמאים ואינם לוקחים אחריות על שלבי התארגנות הבוקר שלהם – אם אלה ילדי הגן שכבר יכולים, למשל, ללכת לשירותים לבד, להתלבש בעצמם, לנעול סנדלים, לקחת את התיק לגן ולחגור את חגורת הבטיחות ברכב, ואם אלה ילדי בית הספר שיכולים להתעורר לבד, להתארגן ולסדר מערכת, ואולי אפילו, חלילה, להכין לעצמם את הכריך. אז למה אנחנו ממשיכים לעשות עבורם את כל הדברים האלה?
מכירים את השלב הזה סביב גיל שנתיים, שהילד לומד את צמד המילים “אני לבד!” וחוזר עליו בכל הזדמנות, מאה פעם ביום? אלה לא רק מילים. זה השלב שבו הוא מגלה שהוא ואמא זה לא יחידה אחת, שאני יכול להתרחק ולעשות דברים בעצמי, שיש לי יכולות ומסוגלויות ושאני יכול לבד!
ומה אנחנו עושים בדרך כלל, כתגובה אוטומטית לאינדיבידואציה המתפרצת פתאום של הפעוט שלנו? פעמים רבות – בין אם מחוסר אמונה שלנו שהם כבר יכולים (“נו באמת, הוא עוד קטן”), ובין אם מחוסר זמן, חוסר סבלנות, ורצון שלנו לתקתק דברים – אנחנו אומרים: “אני אעזור לך, חמודי”, “עוד קצת כשתגדל, עכשיו אמא תעשה” – ועושים עבורם. ועושים ועושים. בעיקר בבוקר כשאנחנו ממהרים.
כשאנחנו עושים בשבילם עוד ועוד, אנחנו למעשה גורמים לשלוש תגובות שרשרת:
הראשונה, מונעים מהם לפתח יכולות, ללמוד על עצמם את המסוגלות שלהם, ולפתח תחושת אחריות; השנייה, כתוצאה מכך: מקטינים את האמונה שלהם בעצמם, את הביטחון העצמי והערך העצמי שלהם. הם מאמינים שרק מישהו גדול (אמא, אבא, גננת) יכול – ושהם קטנים ולא יכולים. והאמונה הזו תשתרש.
ודבר שלישי: אנחנו מגדלים ילדים מפונקים. כשבגיל עשר או חמש עשרה נתפלא שהם לא מסדרים לעצמם מערכת, לא מתעוררים לבד בבוקר, לא מנהלים לעצמם את לוח המבחנים ולא יודעים להכין כריך – יהיו הרבה מריבות סביב הנושאים האלה. אך האמת היא שהם לא אשמים. התלות בנו והפינוק התחילו בגיל הרבה יותר צעיר. הגיל שבו התפקיד ההורי שלנו התבסס על לעשות בשבילם, ועל הערך ההורי שלנו: כי אם אני לא עושה עבור הילד שלי, אולי אני לא ממלא את תפקידי?
לא משנה אם הילדים שלכם בני שנה, שנתיים, חמש או עשר, ואפילו יותר – אני אופטימית ומאמינה שאפשר אחרת. שבכל נקודת זמן אפשר לעצור את האוטומט הזה ולכוון מסלול מחדש. לא פשוט, אבל אפשרי. איך עושים את זה? עושים עצירה למחשבה ועונים לעצמנו על שתי שאלות:
איזה ילד אני רוצה לגדל?
תודו שבמירוץ החיים אנחנו לא עוצרים הרבה לחשוב איזה ילד אני רוצה לגדל. אני מזמינה אתכם לקחת כמה דקות לענות על השאלה הזו. אם התשובה שלכם היא – ילד מאושר, תשאלו את עצמכם: מיהו ילד מאושר? ללא ספק, לא הילד הזה שקונים לו וקונים לו בלי הפסקה. ילד מאושר הוא ילד שמתפקד היטב בכל מעגלי החיים. ילד שמעריך את עצמו ויודע את יכולותיו. ילד שיודע להתמודד ולפתור בעיות בעצמו. בקיצור, ילד עצמאי ואחראי. ילד עצמאי ואחראי לא קם בבוקר בגיל 18. ילד עצמאי ואחראי מגדלים מגיל אפס.
איזו אחריות אני יכול להעביר לילד שלי?
וגם: איזו אחריות אני זולל לילד שלי? מה אני מסדר עבורו? מתי אני אומר “כשתגדל תוכל”, “בוא, אני אעשה בשבילך”?
כשבבוקר אנחנו ממהרים – אז אנחנו מלבישים, מצחצחים, נועלים, לוקחים, חוגרים חגורת בטיחות. עושים בשבילם באופן קבוע דברים שהם יכולים לעשות בעצמם. אולי נצליח לקום חמש דקות מוקדם יותר, כדי לאפשר לילד להתאמן בפעילות בוקר אחת בכל פעם? פעם סנדלים, פעם מכנסיים, פעם שיניים… עד שלאט לאט הוא ירכוש את כל המיומנויות.
ותגידו, איפה בגיל שש, כשהוא כבר יכול לדבר בטלפון בעצמו, אני עדיין קובע לו עם חברים? וכשילד הציק לו, האם אני מתקשר להורים של הילד במקום לתת לילד שלי כלים להתמודד בעצמו עם מצבים חברתיים? או האם מתקשר למורה שנתנה לו ציון נמוך מדי לדעתי, או לדרוש שתעביר אותו מקום? מדוע הוא לא יכול לבקש זאת בעצמו, ומה הוא לומד מזה שיש תמיד “הורה הליקופטר” שחג סביבו?
שוב, לא משנה בן כמה הילד, יש דברים שהוא יכול לעשות בעצמו. אם זה תינוק שאני מביא לו את המוצץ בכל פעם שהוא בוכה – אעודד אותו להגיע למוצץ בעצמו, אם זה פעוט שיכול לזרוק את הטיטול שלו לפח אחרי שמחליפים לו, ואם זה ילד שכשיוצאים לגן יכול לקחת את התיק שלו על הגב, במקום שאני אסחוב ארבעה תיקים של שלושה ילדים פלוס התיק שלי, כי ככה הם התרגלו.
והכי חשוב: הצטיידו במלאי של עידוד
קודם כל המון עידוד לעצמנו, על הרצון לשנות את הדרך האוטומטית והקלה, ואפשר לומר גם הפופולרית יותר, של פשוט לעשות בשבילם. השינוי לא פשוט ועלינו להצטייד בעידוד עצמי וזוגי או בעידוד של איש מקצוע בכך שלטווח הארוך הרווחים עצומים: נגדל ילדים עצמאיים. המון אמונה בדרך!
ושנית, חשוב לא פחות: המון עידוד לילדים. גם אם הם שופכים, מפילים, שוכחים, מפשלים – אנחנו לא רק מתלהבים מתוצאה רצויה (“איזה יופי שעשית לבד!”), אלא גם – ובעיקר – מעודדים על הדרך, אפילו אם התוצאה לא יצאה כמו שרצינו (“ראיתי שהתאמצת, ראיתי שניסית, שרצית לעשות לבד”).
חופש גדול, כשכולנו קצת יותר רגועים ולוח הזמנים משוחרר יותר, הוא זמן מצוין להתאמן על מיומנויות חדשות ולהטמיע אותן לפני שנכנסים למסגרת החדשה. לא לחכות ל-1 בספטמבר כדי ללמד ילד להתארגן לבד, להתעורר לבד עם שעון מעורר, לסדר תיק או להכין כריך. זה הזמן. בהצלחה!
הכתבה פורסמה בהופ הורים, יולי 2018
