בימים הראשונים שלאחר הלידה ההורים הטריים עסוקים בעיקר בפן הטכני: לומדים לחתל, להאכיל, לרחוץ, להרים לגרעפס. ומה עם הפן הרגשי, ההיקשרות? כמה פעולות קטנות שעובדות על הבונדינג עם התינוק מרגע הלידה
רוני לנגרמן זיו
עד הלידה אנחנו קוראות ספרים, כתבות והתכתבויות בפייסבוק הקשורים כולם ככולם – להריון וללידה. כתוב שם בעיקר עלינו, הנשים ההריוניות והיולדות, על איך אנחנו אמורות להרגיש ועל מה אנחנו עוברות, על המותר והאסור בהריון; מנסים להכין אותנו לרגע הגדול: פתיחה, צירים, ירידת מים, אפידורל, נשימות, עיסויים ושאר נהלים, הכול כאמור קשור בנו. אך דבר אינו מכין אותנו לרגע שאחרי הרגע הגדול. תינוק בא לעולם, ואז מה? אז… ברגע אחד כל הפוקוס משתנה – עוזב אותנו ועובר אליו. תינוק בא לעולם והופך אותנו להורים ואותו לילד שלנו, אבל זה לא מובן מאליו כמו שזה נשמע. על הקשר הזה, הבונדינג הורה-ילד, כמו על כל מערכת יחסים – צריך לעבוד, ומהרגע הראשון (וגם בכל הרגעים שאחר כך).
הפגישה הראשונה
תינוק שייך למשפחה שלו מעצם היותו שלי – ילדתי אותו, או אימצתי אותו, או אם פונקאית ילדה אותו עבורי, לא משנה באיזו דרך הוא רשום בתעודת הזהות כילד שלי. כך הוא שייך לי. אבל מה עושה אותו שייך באמת? או מדויק יותר: מה גורם לו לא רק להיות שייך למשפחה שלנו, אלא גם להרגיש שייך למשפחה שלנו?
הקשר בין ההורים לילד מתחיל מהרגע הראשון. זה יכול כמובן להתחיל עוד מהרחם – אנחנו מדברים לעובר, שרים לו שירים, משמיעים לו מוזיקה, אבל דבר אינו מכין אותנו לפגישה הראשונה הזו, פנים אל פנים, מול התינוק הזה שהוא לגמרי שלנו.
זה אושר גדול וזה פלא הבריאה, זה נכון, אבל למען האמת זה גם הלם לא קטן. החיים שלנו נהפכים על פניהם ברגע. אז קודם כל אנחנו לומדים מה צריך לעשות כדי לתפעל את הדבר הזה, ורוב התקופה הראשונה בהורות אנחנו עסוקים בפן הטכני: לחתל, להאכיל, לרחוץ, להרדים, לנדנד, ובעיקר, לא להירדם בעצמנו תוך כדי… ולא דיברנו עוד על אהבה.
לאהוב זו פעולה
מה, האהבה הזו לא אמורה לבוא באופן טבעי? ובכן, כן ולא. לאהוב זו פעולה. האהבה לתינוק מתרחשת לא רק כתוצאה מההורמונים שמציפים אותנו (כי הם לא תמיד ולא אצל כולן, בוודאי לא אצל הגברים שבחבורה), אלא גם מהפעולות שאנחנו עושים. פעולות שגורמות לתינוק להרגיש שייך למשפחה שלנו, פעולות שבונות את הקשר בינינו, פעולות שאנחנו מתחילים לעשות מהרגע הראשון ולא מפסיקים אף פעם, פעולות שבזכותן התינוק – ואחר כך הפעוט והילד – לומד על עצמו, על ייחודיותו, על היותו, על כוחותיו ויכולותיו.
אם אתם רגע לפני לידה, או רגע אחריה, הנה כמה פעולות “קטנות” שאולי נראות טריוויאליות לעין של הורה מנוסה, אך בהלם שלאחר הלידה אנחנו עלולים לשכוח אותן:
לקבל את פניו: בשנייה הזו שהוא יוצא לאוויר העולם ומונח בחיקך, להביט בעיניו ולומר לו את המילים הראשונות, זה יכול להיות משהו כמו “ברוך הבא לעולם, ילד, שמחים שבאת, טוב לראות אותך סוף סוף!”. לא תמיד אפשר לתכנן את המילים וזה יוצא הכי ספונטני וטבעי. בהמשך, נקבל את פניו באהבה גם כשהוא יחזור מהגן, מבית הספר ומהצבא…
לגעת בו: התינוק היה ברחם תשעה חודשים, הרגיש את חום הגוף של אמא מבפנים. מגע עור בעור, חיבוק, התכרבלות, עיסוי – כל מגע נעים מביע אהבה, ומטעין גם אותנו המחבקים בתחושה טובה, אפילו כשאנחנו מותשים לעייפה. המגע כחלק מהקשר נבנה מהרגע הראשון, אך חשוב לשמור עליו גם בשנים הבאות כשהילד גדל, ומטבע הדברים הולך ומתרחק. הילד והאדם שיגדל להיות צריך לדעת שיש מקום שאליו תמיד יוכל לחזור לקבל חיבוק.
לדבר איתו: בדקות האלה שבהן את עוד שרועה על מיטת חדר הלידה והצוות הרפואי מחלץ ממך את השילייה, הבייבי מונח בעריסה, זה הרגע הראשון של הבונדינג עם אבא – אבא מדבר והתינוק מקשיב, סופג, קולט. גם בימים הבאים אנחנו נדבר איתו בגובה העיניים, כאילו ננהל שיחה. בהתחלה הוא רק יביט בנו בעיניו הגדולות, אחרי כמה שבועות נשים לב שהוא מתחיל לענות – בשפתו התינוקית הוא מנהל איתנו דו שיח של “גוּ-גוּ”. נמשיך על פי עקרון הדיאלוג: פעם אנחנו מדברים, ופעם נותנים לו את זכות הדיבור.
להביט בו: להסתכל לו בעיניים – כשמתלהבים ממנו, כשמדברים אליו, כשמאכילים אותו – ליצור קשר עין ילמד אותו על חשיבות יצירת קשר עין בתקשורת.
לחייך אליו: לוקח בערך חודש וחצי עד שהתינוק מחייך. בהתחלה החיוכים לא רצוניים ואפילו נראה אותו מחייך מתוך שינה, אך ככל שנחייך אליו הוא יבין שחיוך זו מחווה חברתית רצויה, וככל שהוא יחייך ויזכה בתגובה לחיוך מאיתנו, הוא ירצה לחייך עוד ועוד.
לשיר לו: נכון שהוא עוד לא בגן, אבל אפילו אם ייקח עוד שנה וחצי עד שהוא ילמד לשיר – שירים מכניסים צבע לחיים. תשירו שירים שאתם אוהבים! לא שירים שמעצבנים אתכם או שאתם חושבים ש”צריך” לשיר לתינוקות, אלא שירים שגם לכם עושים טוב ומעלים את מצב הרוח.
להסביר לו: הרי אנחנו לא היינו רוצים שמישהו יעשה בנו מה שהוא רוצה (ירחץ, יחתל, יחסן…) בלי לפחות להסביר לנו מה עומד לקרות, נכון? זה מינימום כבוד לאדם, והתינוק שלנו הוא אדם כמונו – רק יותר קטן. אז למה שלא ניתן לו את הכבוד המינימלי הזה? לכן, כל דבר שאנחנו עושים, נסביר: “עכשיו הולכים לאמבטיה”, “בוא נחליף לך חיתול”, “עכשיו האחות תעשה לך זריקה, קצת יכאב, אמא ואבא כאן”… אז מה אם הוא רק בן חודש. נסביר לא רק מה שאנחנו עושים אלא גם מה קורה סביבו, כך שהוא ילמד על העולם: “תראה, יש ציפור על העץ”, “הנה הכלב שלנו”, “תסתכל, יורד גשם”…
לשתף אותו: לתת לו להיות חלק מהפעילויות המשפחתיות – ארוחת ערב, שיחה משפחתית, משחק עם האחים הגדולים – ניתן לו להיות נוכח בהתחלה כצופה שמסבירים לו מה קורה, וההמשך הטבעי יהיה שהוא ירגיש חלק מהמשפחה וירצה לקחת חלק בפעילויות המשותפות.
להתפעל ממנו: נסתכל על כל הטוב בתינוק שלנו ונאמר לו כמה הוא יפה, חכם, מקסים, מתוק, ייחודי ומדהים בעינינו, וכמה אנחנו אוהבים אותו. מילים עוטפות ואוהבות כאלה ישמח לשמוע כל ילד וכל אדם בכל גיל.
לעודד אותו: נכניס את שפת העידוד בבית מהרגע הראשון, והיא תמשיך ללוות אותנו אחר כך בטבעיות בגידול הילדים. התינוק כבר עושה פעולות ראשונות שמגיע לו עליהן עידוד. נשקף לו כמה הוא גדל ומתפתח ומה הוא כבר יודע לעשות: “איזה יופי אתה יונק! כל הכבוד, סיימת את הבקבוק! תראה איך אתה כבר מרים את הראש כמו גדול! ואוו, נשארת חמש דקות במיטה עם המובייל בלי לבכות” – עם חיוך גדול שמסביר, גם למי שעדיין אינו מבין את פירוש המילים, שאנחנו מאוד מרוצים.
להתעמל איתו: התינוק עוד לא מכיר את גבולות גופו, נעזור לו ללמוד שהידיים והרגליים האלה הם שלו. אפשר להציב מולו מראה, אפשר לקחת אותו להתבונן בראי יחד, ואפשר לעשות לו תרגילי “התעמלות”: לשכל את שתי הידיים ולפתוח לצדדים, לשכל יד לרגל נגדית ולפתוח, להרים שתי ידיים למעלה ולהוריד כמה פעמים – כל “תרגיל” כזה תוך שירי משחק פשוטים, קשר עין וחיוך – הוא התחלה של בניית זמן איכות להורה ולתינוק.
תחשבו על התינוק החדש שלנו. הוא כמו עולה חדש בכוכב זר לחלוטין. הוא לא מבין את השפה, את המנהגים, מי הדמויות ומה צריך לעשות כדי לקחת חלק, כדי להיות שייך כאן. אנחנו המדריכים שלו בעולם החדש הזה. אנחנו ועדת הקליטה האוהבת שלו. נלווה אותו צעד צעד באהבה גדולה, בתמיכה ובעידוד, נכיר לו את המשפחה, את הבית ואת העולם בכלל.
הכתבה פורסמה לראשונה בYnet הורים, 23.12.15
