בשבילי קיץ מסתכם במילה אחת… גלידה. אז איך אדלר קשור לזה?
רוני לנגרמן זיו
יש אנשים של ים. הגלים עושים להם נעים בכפות הרגליים, המבט אל האופק ממלא אותם בעוצמת האינסוף; יש אנשים של בריכה. תחושת המים המקיפים אותם אולי מזכירה להם בתת מודע את הרחם. הם קמים מוקדם, גומאים עשרים-שלושים בריכות ויוצאים אל יום עבודה חדש, נותנים מבט רענן בכל הלומי השינה שנפלו הרגע מהמיטה.
אני, עזבו אותי ממים, אני בנאדם של אדמה (“נו, מזל שור”, תאמר האסטרולוגית). אבל בכל זאת, אני אוהבת קיץ. ומכל מנעמי העונה החמה, אני הכי אוהבת גלידה. אני מהילדים האלה שחלמו שלאבא שלהם יהיה אוטו-גלידה, ועדיין לא התעוררו מהחלום. אם תשאלו אותי מה אקח לאי בודד, תהיה שם ללא ספק קופסה בלתי מתכלה של גלידה משובחת, לצד ספר טוב ודיסק אהוב.
אני משוכנעת שהמשפט “פעם שלישית גלידה” נכתב עליי, אם כי אני ממש לא מסתפקת בשלוש פעמים (רק אל תנסו לעבוד עליי עם סורבה, טוב? זה לא באמת גלידה). מודה, לפעמים אני מפרגנת לעצמי עד כדי כך שאני מחליפה ארוחת צהריים בשני כדורי גלידת שמנת פקאן וקרמל, או כל טעם חדש שהמציאו היום בגלידרייה (היום, למשל, הם עינגו את החיך שלי בטעמי קרמשניט ועוגיות לוטוס).
בהריון של הבכור, לא היה יום שלא עברתי בקיוסק. זה היה הקיץ שיצאו פסק זמן, טעמי וחבריהם בגרסת הגלידה, ואני חגגתי. לכן אל תתפלאו אם תשמעו מבן השמונה את ההסבר הבא לשאלה מהי גנטיקה: “אבא אוהב גלידת שוקולד, אמא אוהבת גלידת וניל, ואני אוהב גלידת שוקו-וניל”.
לפעמים אני תוהה אם יהיה לילדים שלי חסך גדול מכך שאנחנו לא עושים מדי קיץ מנוי משפחתי בבריכה. אבל אני מניחה שהם גם לא ייהנו במיוחד לראות את הפרצוף הסובל שלי, שלא לומר חרדתי (אם להיות כנה, הסיבה האמיתית לכך שאני לא נוהגת לפקוד את הבריכה עם ילדיי היא נטייתי האינסטנקטיבית להיכנס להיסטריה רבתי שמא הם יחליקו-ייפלו-יישברו משהו).
לכן, וכדי להשקיט את ייסורי המצפון, הגעתי למסקנה הבאה (המבוססת על המשפט הידוע “כשאמא מאושרת – כל המשפחה מאושרת”): “כשאמא נהנית – גם הילדים נהנים”. מכאן אתם יכולים להבין שאין אצלנו יום בלי גלידה.
הייתי לוקחת את זה גם לתחומים אחרים, אך המציאות אתגרה אותי עם שני בנים, חיים הכוללים כדורגל וקרבות, לגו ומשחקי הרכבות, ועכשיו לכי גם תיהני מזה…
ובכל זאת, כשאני פותחת את מגירת היצירה שלי ושופכת את תכולתה על השולחן לכמה שעות של תרפיה באמנות, תוכלו למצוא מי מהם שמגיע ומבקש להצטרף. וכשהם מבקשים “אמא, תשחקי איתי”, אני מבקשת מהם לבחור משחק שגם אני אוהבת (טאקי כבר קצת נמאס לי, משחקי חשיבה – בשמחה), ואז אני מתיישבת לידם בציפייה ומשחקת בהנאה גדולה.
הילדים הרי רוצים שניקח חלק בעולם שלהם (כעת השאלה הנפוצה בביתנו היא “אמא, איזה גוגו את הכי אוהבת מסדרת האולימפיאדה?”), וגם רוצים לקחת חלק בעולם שלנו (“מתי אפשר לבוא לעבודה שלך?”). בסך הכל, הם רוצים להרגיש חלק ממשהו, להרגיש שייכים. כה אמר אדלר.
הפוסט פורסם בבלוג שלי בסלונה 29.7.2012
