חברי להקת אתניקס הופיעו באירוע סגור לעובדי חברת היי־טק. חזרתי כמו ציפור מדבר לנעורים ורקדתי כמו איזו טינאייג'רית. כן, גם לאמהות מותר לפעמים ליהנות
על המיטה זרוקים בערבובייה מלבושים כאלה ואחרים. מה לובשים לאירוע כזה? אני תוהה בעודי מכה על חטא: איך לעזאזל קניתי שתי שמלות באותו בורדו מזעזע בדיוק, ואף אחת מהן לא סביר להניח שתראה אור בקרוב? לא, איך שלא אסובב את זה, אני הכי אני בג'ינס וגופייה.
מדי א' (לעבודה) – סקיני וגופייה נאה, מדי ב' (שעות הילדים) – ג'ינס מרופט וגופיית סבא. אז הלכתי על אופציה א' משודרגת – סקיני כחול-כהה וטופ קצת יותר נוצץ מזה שבו ניתן למצוא אותי במסדרונות המערכת המאובקים. הבייביסיטר כבר נקשה בדלת, כשבנזוגי ואני צרחנו לבכור "תפתח לה!", כל אחד בשלבים שונים של התארגנות. לא משנה מתי נחליט לצאת, הסיכוי שנהיה מוכנים בזמן תוך ניסיון להכין את הילדים אכולים ומקולחים, נידון לכישלון.
מסיבה גדולה הלילה
למזלנו, אירוע החברה נקבע בגן האירועים הסמוך לביתנו. חייכנו זו לזה בסיפוק כשבערך חמש דקות אחרי שהתנענו את המכונית, כבר החנינו אותה בחניון של גן האירועים. זה היה אירוע של חברת היי-טק שבעלי עובד איתה, כך שאלה לא ממש אנשים שמלווים אותו שנים ומוכרים גם לי.
בקיצור, כמה שתרתי בעיניי, לא ראיתי פרצוף מוכר. הוא מצדו בא לעשות קשרים ולהדק קיימים, אני באתי על תקן היפה. וואלה, לא זכורה לי הפעם האחרונה שהסתובבתי עם התפקיד הזה, אז החלטתי לתת לעצמי ליהנות מהרגע, מהחוויה האנתרופולוגית החד פעמית.
ברוב האירועים אני צריכה להציג משהו, להקריא משהו, שלא לומר להפיק איזה חלק נכבד מהאירוע על כל הלחצים הכרוכים בכך. הפעם נדרשתי רק לעמוד זקוף ולחייך יפה, להשחיל סמול טוק קליל מאוד במקומות הנכונים, ליהנות מנשנושים קלים, וזהו. תוך כדי חיוכים והנהונים חזרתי לשבריר שנייה לכובעה של העיתונאית החוקרת, כשאחד המוחות החריפים שנכח במקום סיפר על הסטארט-אפ החדש שלו בתחום בריאות האישה, ואני זקפתי אוזניים וכמעט הוצאתי פנקס ועט. ואז נזכרתי שכאן אני לא בתפקיד, ולקחתי מיד צעד אחורה.
בשלב מסוים התבקשו כולם להגיע אל הרחבה המרכזית, שם כיאה לאירוע כזה הועלתה מצגת מרשימה עם פועלה של החברה, המנכ"ל נאם את נאומו, היה גם נציג מחו"ל ונציגה מחברה אורחת, ובלה בלה בלה מקצועי שכזה.
אני חיכיתי לאפריטיף שהובטח בהזמנה: הופעה של אתניקס. אודה על האמת, היא לא הראשונה ברשימת הלהקות הפייבוריטיות שלי, אבל מוזיקה ישראלית אני אוהבת, וחוצמזה הפסדתי שיעור זומבה כדי לכבד את האירוע בנוכחותי, אז יש לי אנרגיה שמחכה לצאת. בקיצור, אני חייבת לרקוד, והחבר'ה האלה, ללא ספק, יכולים לספק את הסחורה, או לפחות להנעים לי איזו שעה בתמורה לחיוכים שפיזרתי.
ואכן, מייד בתום הנאומים, עלו החברים הוותיקים על הבמה. שפשפתי עיניים. רק לפני שעה קלה עזבתי את הבית, שנמצא חמש דקות מכאן, ותמיר קליסקי עוד סגר את המופע המרכזי ב"היכל התהילה". והנה הוא כאן, ממש מולי. ואני לא גרה בנווה אילן, אפילו לא קרוב. איך בדיוק הוא הגיע באפס זמן עד צפון השרון, שיגרו אותו ב"הולודק"?
זאב נחמה, מחוספס ואנרגטי כתמיד, פצח ב"מחר אני בבית" המרגש. איש בקהל לא זז, כולם ישבו קפואים במקומותיהם. אני נעתי בכיסאי, המומה ושרתי. לי זה הפריע, לנחמה כנראה יותר. בשיר הבא הוא כבר הרים את כל חננות ההיי-טק האלה על הרגליים. "רוצים מסיבה? מסיבה גדולה הלילה!" הכריז. עם השירים הכי שמחים של אתניקס ("קטורנה מסאלה", "ציפור מדבר", "ג'סיקה", "ב.מ.וו שחורה", ובל נשכח את "שיר ישן" האלמותי), וגם כאלה שכתבו לזמרים אחרים הם עשו את זה כמו שרק הם יודעים לעשות.
מריחה מרוח נעורים
ואני? נטשתי את תפקידי כקישוט הערב, וחזרתי לרגע קל לימי כנערת רוק. נזכרתי איך בנעוריי הייתי עוברת מפסטיבל לפסטיבל – רוק עצמאות, צמח, ערד – הכל הלך, רק תנו לי מוזיקה עד דלא ידע. אז שכחתי את עצמי ורקדתי לעצמי, בלי שהכרתי שם אף אחד.
העזר כנגדי פרש לשיחות העסקים שלו, והשאיר אותי עם המוזיקה וההרהורים: את אמא לשני ילדים, מה את רוקדת פה כמו איזו טינאייג'רית קלולסית? אמר קול אחד, והשני השתיק אותו: הילדים בידיים טובות (הבת של השכנה, בת 12, אבל הם הרוסים עליה), וגם לאמהות מותר לפעמים ליהנות. החיים לא נגמרים בגיל 30.
אחרי שעה שעברה כמו רגע, הם סיימו את ההופעה עם כמה שירים שקטים, הורידו את הקצב, והתקפלו. "אין לכם מה למחוא כפיים, הם לא יעלו שוב, לכו לאכול קינוחים!" זירז המנכ"ל את המעטים שנשארו עומדים ליד הבמה.
אני הרגשתי את האדרנלין זורם, לצד האכזבה על שכבר נגמר, יחד עם הגעגועים המתפרצים למוזיקה שליוותה את נעוריי ובעשור וחצי האחרונים דחקתי אותה הצדה, מתעלמת, לא מותירה לה מקום בחיי הבוגרים. עמדתי שם, הרחבה התרוקנה, כולם הלכו לאכול קינוחים.
להגיד תודה
פתאום נורא רציתי להגיד תודה. תודה לאנשים שהחזירו לי, ולו לרגע, את רוח הנעורים. להגיד? לא להגיד? האם זה פאדיחות, או שבעצם גם זמרים שעומדים על הבמה צריכים את הכרת התודה הזאת, לדעת שהם עשו טוב לאנשים? הלכתי, חזרתי, ובסוף החלטתי: לא מכירה פה אף אחד, מה אכפת לי? עקפתי את הבמה ונכנסתי.
"רציתי להגיד תודה, נהניתי מאוד. החזרתם לי את הנעורים לשעה", אמרתי לזאב נחמה. "תודה, עשית לי את הערב!" הוא אמר בכנות, "תגידי גם לחבר'ה!", אמר והצביע על הלהקה. ניגשתי ואמרתי. "ראינו שנהנית, תבואי לקיסריה!" הזמינו אותי גל וגיל. חייכתי בתודה.
המשכתי לקליסקי שעמד בצד, מחובר לאוזניית הסלולרי. רק רציתי ללחוץ את ידו וללכת, אבל הוא ניתק את השיחה. אמרתי תודה והיה נפלא, וגם "לא האמנתי שתגיע, איך הספקת?"
"באמת חשבת שלא אגיע?" התפלא.
"הייתי בטוחה שתשלח מחליף", אמרתי.
"איך אני יכול שלא לבוא? זה אתניקס", הודה לאן באמת שייך הלב שלו, וגם בכמה קמ"ש נסע כדי להיות איתם כאן הערב.
"אתה עושה עבודה נפלאה בהיכל התהילה", החמאתי לו בכנות, מתפלאת בכל יום מחדש לשמוע את הכיוונים החדשים שאליהם הוא מצליח לקחת את השירים הישנים, להפיח בהם רוח חיים ולהתאים אותם לזמרי הבית.
"את רואה את זה?" התפלא.
"בין העבודה והילדים, זה איפשהו ברקע", עניתי.
"זו באמת עבודה קשה, אבל גם מעניינת ומאתגרת מאוד", סיפר.
נפרדנו בנשיקות, וביקשתי שימסור ד"ש לכוכב שלי, ושימשיך בעבודה המצוינת. למחרת בבוקר הוא כבר לא היה ב"היכל", הלך לעבוד עם החבר'ה הטובים על המופע בקיסריה.
הכתבה פורסמה באתר ifeel/ את 5.7.11
