הם רוקעים ברגליים, זורקים חפצים, עצבנים וכועסים, מייללים ובוכים, עושים סצנות באמצע הקניון… מי אלה? הילדים שלנו, שנראה שגם הם קראו את הספר הזה שאומר שבגיל שנתיים הם הופכים ממלאכים לשדונים קטנים. מה קורה לילד בגיל שנתיים שהוא "מתהפך" עלינו, ואיך מתמודדים?
גיל שנתיים הוא גיל מאתגר במיוחד. באנגלית קוראים לו טריבל טו – גיל שנתיים האיום. אנחנו מעדיפים לקרוא לו "גיל ההתבגרות הראשון", כי זו הפעם הראשונה שהילד שלנו "בועט"… עד הפעם הבאה. מה עובר על הפעוט שלנו?
בשנה-שנתיים הראשונות לחייו הוא כמעט חלק מאיתנו. הוא תלוי בנו בהכל – אנחנו מאכילים אותו, מחליפים לו, מלבישים אותו, לוקחים אותו ממקום למקום, מחליטים מה סדר היום שלו. בהדרגה, "חבל הטבור" הולך ונמתח – הפעוט מתחיל לגלות שהוא אדם נפרד מאיתנו, ומנסה להבין את הגבולות שלו: מי אני ומה אני יכול לעשות. מכירים את "אני לבד"? הוא רוצה להיות עצמאי, גדול ויכול, לקחת חלק בעולם של הגדולים. לכן למעשה כל מה שהוא עושה זה לא נגדנו אלא בעד עצמו, בעד ההתפתחות שלו. גם כשהוא בוכה וצורח ומיילל "בלי סיבה" נראית לעין (שלנו) – הוא לא עושה לנו דווקא, הוא מגלה את עצמו.
בנוסף, בתקופה הזו רבים מאיתנו מחליטים על הרחבת המשפחה, ומביאים לפעוט שלנו אח קטן. איזה כיף! ובכן… למי? התינוק שלנו, שהיה רגיל להיות נסיך הבית ושכל מבוקשו ניתן לו מיד, נדרש פתאום לחכות בסבלנות, לקבל לא, וגם "להיות בוגר" – והוא רק בן שנתיים! אנחנו פתאום "מצפים ממנו" ש"בגילו הוא כבר יבין" – והרי עד לפני רגע לא ציפינו ממנו דבר פרט לכך שיהיה מתוק ויחייך. תחשבו מה עובר עליו: מצד אחד הוא רוצה יותר (לנסות ולהתנסות), מצד שני אנחנו דורשים ממנו (להבין, להמתין, לקבל לא, לדחות סיפוקים). הוא נמצא במקום לא פשוט.
מה לעשות? לזכור שאנחנו המבוגרים האחראים, שאנחנו בתפקיד כל הזמן. אין לנו פריבילגיה להיעלב מהילד שלנו, לריב איתו או להיות ברוגז איתו. מה כן? עלינו להחזיק את החבל בשני הקצוות, כל הזמן: מצד אחד לשמור על יחסים טובים עם הילד, ומצד שני להציג לו גבולות ברורים (גבולות שקודם כל צריכים להיות ברורים לנו), ולא להיכנע לכל גחמה שלו (עוד ממתק, עוד משחק, עוד סיפור – רק כדי לרצות אותו ולהפסיק את הבכי. שכן זה לא באמת יעלים את הבעיה).
מה כוללים היחסים הטובים? הקשבה ואמפתיה ("אני מבינה שזה מכעיס שהוא לקח לך…"/ "זה באמת מעצבן כשלא מקבלים…"), לצד עידוד, פרגון והעצמה בפני כל מי שרק רוצה לשמוע על הדברים הנפלאים שהוא עושה (לא רק "איזה מתוק", אלא לתאר בדיוק מה הוא עשה שהביא לתגובות נלהבות מאיתנו). בנוסף, לבקש עזרה – לבקש ולא לדרוש: "בוא תעזור לי לסדר את הסלון", "תוכל בבקשה להביא לי את הבקבוק…" – דברים שהוא יכול לעשות וישמח לעשות, ויגררו פרגון מצדנו.
כולם מדברים על לתת לילד אפשרויות בחירה. למה זה כל כך חשוב? מצד אחד, הילד (בכל גיל בעצם) רוצה להיות גדול ולהחליט, מצד שני, המציאות לא מאפשרת לו זאת. תחשבו כמה מעט שליטה יש לילד על חייו: מחליטים לו מתי לקום ולאן ללכת, מה לאכול ומתי ללכת לישון – כמה מעט דברים הוא מחליט בעצמו! לכן ככל שנוכל לתת לו אפשרויות בחירה, או לפחות התייעצות (תלוי גיל וסיטואציה כמובן, וכאשר כל האפשרויות שוות בעינינו). הקלאסי הוא לתת לילד בחירה בין הבגדים שילבש לגן מחר, אבל גם בבילוי אחר הצהריים, איזה חבר להזמין, וכן הלאה.
ומעבר לבחירה בדברים שקשורים להם, תחשבו כמה זה יעצים אותם כשנשתף אותם בהחלטות שקשורות לבית. אלה דברים קטנים בעינינו, אבל תשומת לב לעניין תאפשר להם לקחת חלק, למשל: מה לדעתך כדאי לקנות מתנה לסבתא? או: מה לדעתך כדאי להכין ארוחת ערב? אבא בקבוצת הורים ששאל את בתו בת השלוש איזו חולצה כדאי לו ללבוש לעבודה, סיפר שמאז היא מבקשת להיות "הסטייליסטית האישית" שלו מדי בוקר. איזה כוח זה נותן לילד שאנחנו מתייעצים איתו לגבינו!
אבל כל זה בעת רגיעה ושיחה נינוחה. בזמן אמת של השתטחות בקניון או בעיצומו של סשן צרחות בלתי פוסק – לקחת אוויר ולזכור שזה יעבור. אין מה לשאול/ לאיים/ לצעוק/ להטיף/ להתחנן או לדבר בכלל – הילד לא באמת מקשיב. הוא עסוק בכאב ובתסכול שלו, שאנחנו לא מבינים מהו. לא להתעלם! הילד במצב לא נעים קודם כל בשבילו. הוא זקוק לנו שם, לדעת שאנחנו יכולים להכיל אותו. להציע חיבוק ואמפתיה. אין מקום להרבה דיבורים, מקסימום מילות נחמה. כל הההתייעצויות והשאלות, בקשת העזרה והעידוד – בזמן רגוע.
ועוד כמה תובנות של אמהות:
קרן סלומון, אמא לארבעה, מלווה התפתחותית ובעלת מרכז "צעד אחר צעד" בקדימה: "מה שמלווה אותי שנים בהורות ובטח בגיל הזה, הוא המשפט 'לדעת לבחור את המלחמות שלנו'. על מה כדאי ואפשר לוותר ומה באמת חוק בל יעבור".
ניצן גיל כאהן מנתניה, אמא לארבעה, דיאטנית, מומחית לבישול בריא: "העצה הכי טובה שלי היא לנסות לעזור לילד לרדת מהעץ. אני משתדלת להציע חיבוק. בפעמים הראשונות זה אפילו הפתיע אותם. הם לא מצפים לזה. עם השנים הם לומדים שזה פתרון לא רע כדי להירגע, ובטח עוזר לרדת מהעץ. זה מגיע למצב שהמייללת התורנית אחרי כמה יללות כבר מבקשת 'חיבוק בשביל להירגע'. אני מציעה לנסות, אולי תופתעו".
סילבי גינסברג מרשפון, אמא לארבע, מדריכת הנקה: "הדרך שלי היא להעצים אותה. לתת לה, איפה שניתן כמובן, להחליט לבד (בחירה בין שני בגדים, לבחור צלחת וכו'), ובנוסף – לבקש ממנה עזרה. להגיד לה כמה שאני סומכת עליה שהיא בוגרת וגדולה ויכולה לעזור. אם היא מבקשת לעשות משהו לבד אני נותנת לה – אם זה לא מסוכן, והיא באמת מצליחה להתלבש לבד ואפילו לנעול נעליים יפה. אני חושבת שתחושת המסוגלות נתנה לה את היכולות להצליח, ומכיוון שאני לא מתייחסת אליה כתינוקת שזקוקה לכל דבר, היא מרגישה עצמאית ויש לנו פחות התנגשויות".
לימור קלינגר מקריית ביאליק, אמא לשלושה, עורכת קליפים ובלוגרית: "לא נעים להגיע לגן ולמצוא על היד של הילד 'שעון' נשיכה מחבר. האינסטינקט הראשוני הוא לצעוק על הצוות איך לא שמו לב. תופעה זו אינה נחשבת להתנהגות אלימה, וחולפת כאשר הילד מתחיל לדבר בצורה ברורה יותר. אין מה להאשים את ההורים או לבוא בתלונות כלפי הגן".
קרן אלאלוף שרעבי מרחובות, אמא לחמישה, שחקנית, מנהלת מאמצחיק: "גיל שנתיים היה בעייתי במיוחד אצלנו בגלל קשיי שפה. שלושת הבנים שלי סבלו מדיספרקציה ברמה כזו או אחרת והיה להם קשה לבטא במילים מה שהם רצו. זה יצר תסכול גדול והתקפי בכי. גיליתי שילדים שוכחים לבכות כשמצחיקים אותם – ובזה אני מצטיינת! בכל מקרה צריך לקחת אוויר ולזכור שזה עובר".
בת-שבע גלמידי, אמא לארבעה, דוקטורנטית לפיזיקה וכתבת בגליליאו צעיר: "העצה הכי טובה שעובדת כמו קסם: לתת לילד להיות איש צוות. ברוב המקרים המרד הוא נגד הבוס ולא נגד הצוות, כך שזה עושה את הכול הרבה יותר פשוט. בארוחה – לתת לו להיות אחראי על ערבוב הסלט, בטיול – לתת לו להחזיק את המפה, לתת לו להכין את האמבטיה ('אתה אחראי על הברז!'), ולתת לו להיות מפקד הלחימה בעששת ('אז איך המפקד מציע להילחם בחיידקים הרעים?'). מניסיון, זה עובד עד גיל 15 לפחות…".
הכתבה פורסמה בלאשה 31.10.16
