מצד אחד הגדולים עושים בייביסיטר לקטן, מצד אחר מאתגר להתמודד עם מרד גיל השנתיים לצד מרד גיל ההתבגרות. תפסתי לשיחה צפופה כמה אימהות כמוני לילדים בפערים גדולים
אחר צהריים. הפארק השכונתי. "אמא, תראי כמה גבוה אני מטפס", קורא בן השש ממרומי מתקן הטיפוס. בעודי מנופפת לו בהתלהבות מהספסל, נשמע צליל הווטסאפ. הודעה מהבכור בקבוצה המשפחתית: "יש לי תאריך גיוס!". לידי יושבות עוד שתי אמהות מכיתה א'2. אחת עם עוד בת ביסודי, לשנייה עוד שני ילדים קטנים יותר. את מי אני יכולה לשתף בבטן המתהפכת שלי?
אז חיפשתי עוד אמהות לילדים בפערים גדולים שיחלקו איתי בתחושות של הג'ינגול בין פערי הגיל, ומצאתי את הילה קרן גורדון, נשואה לשגיא והם הורים לליהי בת 15, למאי בת 12, ולגל כמעט בן ארבע; את חן קובריץ כהן, נשואה לאסף והם הורים ללירם בן כמעט 12, ליובל בת שמונה וחצי ולליעד בן שנה; את מיה פשה, נשואה לעדי והם הורים לעומר בן 14, לנגה בת 11 ולדורון בת ארבע; את לי אורון, נשואה למאיר, אמא ליואב בן 17 וליהלי בת 15 (מפרק א'), לאלה בת חמש, לאלמה בת שלוש, ועוד אחד בדרך (!); ואת אורלי יעקב, נשואה לתומר והם הורים ליובל בן 15, לליה בת 13 וחצי ולשחר בן ארבע וחצי.
הילה: "את הבנות גידלתי כמעט לבד, שגיא איש עסקים שטס המון. לא חשבנו על השלישי. ואז עברנו לתל מונד וכאן כולם עם שלושה ילדים. אמרו לי 'את תצטערי על זה'. היינו בחופשה באילת ופתאום קלטנו שהבנות עצמאיות לגמרי: נכנסות לבריכה לבד, מתקלחות לבד, עולות לחדר לבד. ואז שאלנו את עצמנו אם אנחנו רוצים. ילד ראשון מביאים 'כי צריך', ילד שני בהפרש קטן כי לא רוצים פער גדול. הייתי בת 42, הבנתי שזה עכשיו או לא. אמרתי שאם זה הולך מהר אז סבבה, ואם לא – אז לא. וכמו עם ההריונות הקודמים גם הפעם נקלטתי בקלות: למחרת ההחלטה כבר הייתי בהריון".
מיה: "תמיד דמיינתי שיהיו לי שני ילדים, בן ובת. כשהילדים גדלו עדי הרגיש שהוא רוצה להגדיל את המשפחה. הוא דמיין את שולחן השבת כשהם כבר גדולים ומתחילים להגיע הנכדים… לא נדרשו הרבה שכנועים, הסכמתי. ההיריון שנקלט נגדע בחודש החמישי והשאיר אותנו כואבים והמומים. ניסינו שוב אך נדרשו כמה שנים כדי להצליח, וקיבלנו מתנה ושמה דורון".
אורלי: "אחרי הגדולים ניסיתי להיכנס להריון. היו הרבה ניסיונות עד שגם הרופאים אמרו לי לא לנסות יותר. מסרתי את כל הצעצועים והבגדים. ואז החלטנו לנסות פעם אחרונה. רציתי לסגור את המעגל הזה. נכנסתי להריון ולא סיפרתי מייד בגלל החשש מהניסיונות שלא צלחו".
חן: "כשהילדים גדלו החלטנו ששניים זה מספיק, אפשר לצאת מהבית בלי יותר מדי ציוד. גם הפעילויות היו בהתאם – טיולים, חו"ל. אבל לפני שנתיים וקצת הרגיש לנו שחסר, שהם גדלו מהר מדי. אני בעצמי בת זקונים, יש לי שני אחים בהפרשים גדולים והרגשתי פתאום את הצורך בתינוק. לצערי בתחילת ההריון אבא שלי נפטר והייתי באבל עמוק. וידעתי שהתינוק שלי זה בן ושקיבלתי החלטה נכונה".
לי: "הכרתי את מאיר לפני שש שנים, הייתי גרושה עם שני ילדים. לא חשבתי שאקים עוד משפחה ושיהיו לי עוד שלושה ילדים… באותה תקופה אפילו חשבתי להביא עוד ילד עם הגרוש. והנה החיים, כמו החיים. הוא הזמין אותי לדייט ואחרי חצי שעה אמרתי לו שאני אהבת חייו, שיהיו לנו שני ילדים ולבכורה יקראו אלה. אחרי שנה אלה נולדה, אחרי שנתיים נולדה עלמה, וההריון הנוכחי בגיל 45 כלל לא היה בתכנון".
איך זה להתמודד עם דרמות גיל שנתיים במקביל לדרמות גיל ההתבגרות?
לי: "מאתגר. מצאתי את עצמי מתעוררת להיניק, ובמקביל מחכה שיואב יחזור מבילוי. אני חיה על הסקלה של מתינוק לנער, בגרויות, צו ראשון וכל המשתמע מהגיל הזה. זה מצריך ממני לג'נגל, לתת לכל ילד את הזמן שלו, לדעת לשים גבולות ולבחור פעילויות שמתאימות לכל גיל, וגם להיעזר בייעוץ כשצריך".
מיה: "התמיכה במתבגרים שונה מאוד מהתמיכה בתינוק קטן, וזה לא קל להיות בשני מקומות במקביל. לא קל לזהות את מצבי הרוח בזמן אמת ולתת להם מענה רגשי. והמתבגרים, שחווים נוכחות הרמונית של אמא ותינוק, עלולים לחוש לבד עם הקשיים והסערות. אחד האתגרים הוא עניין לוח הזמנים – הילדים זקוקים לעזרה בשיעורים בדיוק בשעה שהיא צריכה מקלחת ולישון. וגם, בית עם מתבגרים הוא פעיל עד שעות מאוחרות יחסית, לכן דורון תמיד נרדמה בשעות מאוחרות ביחס לגילה".
חן: "את מוצאת את עצמך כמעט בת 40 יושבת עם תינוק על השטיח ומפעילה אותו, רצה אחריו בבית כשזוחל, יורדת לגינה, מה שלא עשית כבר הרבה זמן, ועם הגיל בהחלט מרגישים את העייפות…".
ביום הולדת 40 שלי, כשהודעתי לחברות שאני בהריון, אמרה לי חברה עם ילד בן ארבע: "תשמעי, אני מרגישה סבתא בגן עם כל האמהות בנות ה־30-20".
אורלי: "החברות שלי צוחקות עליי ש'אורלי הולכת לגן', כשהילדים שלהן בצבא ובתיכון. לאף אחת אין ילד בגן. הן לא היו חוזרות לתקופה הזאת. אבל אני לא מרגישה מוזר עם האמהות הצעירות. שחר ילד חברותי ואני אוהבת לארח, אוהבת שאמהות נשארות עם הילדים".
הילה: "את לא מחפשת את החברות לחיים כי יש כבר לך, אבל את פוגשת אמהות חדשות ומקסימות, כל אחת עם הסיפור שלה. לצעירות יש הרבה ללמוד ממך ולך יש הרבה ללמוד מהן".
לי: "אני יושבת עם חיוך בצד ומבינה איך הכול עובר, ואיך מה שנראה בגיל שנתיים כדרמטי מתגמד לעומת אתגרי גיל ההתבגרות. הניסיון והשנים עושים את שלהם".
אני אומרת שהמתנה הכי גדולה שהבאתי לבן שלי היא האחים הגדולים שלו. הוא מעריץ אותם, לומד מהם המון. גם אם להם לא תמיד בא לעזוב את עיסוקיהם כדי לשחק איתו או לרדת איתו לגינה, בסך הכול הם מאוד עוזרים (לא צריך בייביסטר), וגם מתייחסים אליו כמו צעצוע ואוהבים אותו בטירוף. יש לי תחושת הקלה ורוגע בגידול שלו, הרגשה של ארבעה מבוגרים מגדלים ילד, חלוקה בנטל. איך זה אצלכן?
לי: "בהתחלה חששתי שזה לא יעבוד, שהגדולים יתחברו פחות לקטנות, שיתביישו שאמא שלהם שוב בהריון בגיל יחסית מבוגר. אבל לשמחתי זה התקבל בברכה – הקטנות מחברות מאוד את הבית. הקושי של המתבגרים הוא בשבת בבוקר, כשהן קמות מוקדם ומרעישות והגדולים רוצים לישון".
מיה: "ביומיום יש ענייני טריטוריות: דורון מנסה להיכנס לחדרים שלהם כדי לקחת משהו שאסור לה, מחביאה להם את השלט של האקסבוקס למשל. כשמגיעות חברות של נגה היא תנסה להיות איתן, וכשזה לא מתאפשר זה כאב לב אמיתי מבחינתה.
היחסים ביניהם מקבלים גוון ורוד בעיקר בחופשות ובטיולים. למשל באחד הטיולים דורון הלכה לאט מאוחר, ואני איתה. מהרגע שעומר הציע לה ללכת איתו – המוטיבציה שלה עלתה פלאים והיא הובילה את הטור בטיול שהוגדר למיטיבי לכת. החוויה מעצימה לכל הצדדים. אני מרגישה שהנוכחות שלה הכניסה הביתה הרבה רוך, הומור, שמחת חיים. הם מלווים אותה בצעדים הראשונים בעולם וזה מיוחד ונפלא".
אורלי: "מגיל אפס הגדולים שותפים פעילים בגידול של שחר. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליהם שיחזיקו אותו כמו שצריך. הם היו כל כך מאושרים ומהממים שלא הייתה סיבה לחשוש. תומר ואני יצאנו ללילה לבית מלון והם שמרו עליו. ליה היא כמו אמא קטנה. היא עשתה לו קייטנה בתחילת הקורונה כשהייתי צריכה לחזור לעבודה. ממש סדר יום עם ארוחות, הפעלות וכו'. היא יותר טובה ממני בחלק מהדברים, למשל כשהוא מתעצבן היא מוצאת את הדרך אליו.
שום דבר לא מגעיל אותם בו – קקי, גמילה, הקאות. הם ינקו אחריו, אלה לא דברים שילדים בדרך כלל עושים. יובל איסטניסט כזה, אבל לשחר הוא ינגב את הטוסיק. התהליכים קלים יותר אצלו, גם הגמילה, גם המוצץ – הרבה בזכות האחים הגדולים. כל דבר הם רוצים שהוא יתנסה, לחוות איתו, לוקחים אותו על הכתפיים בטיולים. לוקחים אותו בבוקר לגן ואוספים אותו בסוף היום. הייתי בגן פעמים ספורות בלבד. ליה מכינה לו אוכל לגן כשהיא מכינה לעצמה כריך, שמה לו מדבקות בקופסת האוכל. הוא מבקש מהאחים שלו שייקחו אותו לטיול או לסרט, שיעשו איתו אמבטיה עם קצף, והם עושים זאת בשמחה".
חן: "יש לי המון עזרה מהם, במקלחות, בהאכלה, ב'תשמור עליו רגע אני נכנסת להתקלח'. זה הרבה יותר קל כשיש אחים גדולים בבית. הם רואים בו צעצוע קטן. הכי כיף זה להעיר אותם בבוקר כשהוא זוחל לכל אחד למיטה".
הילה: "הן מוציאות אותו מהגן, מקלחות אותו, יושבות ועושות איתו פעילות. מפנקות אותו, תמיד חוזרות מקניות עם מתנה לגל. מאי מאוד מחוברת אליו גם אוהבת לעשות שטויות איתו. גם החברות שלה אוהבות אותו, הוא נכנס לחדר כשהן אצלה וזורם איתן. בברכה ליומולדת שלי השנה, ליהי כתבה לי: 'אני רוצה להודות לך שהבאת את גל, זה הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים', שהיא רואה מהצד איך אני ואבא עם גל וכמה אור ושמחה הוא הכניס לבית".
וחוץ מהעזרה מהאחים הגדולים, אילו עוד יתרונות יש לאחים בפערים גדולים?
הילה: "אין כמו השלישי. זו חוויית הורות אחרת, את בחוויית גדילה של עצמך ושל הילד. את לא עושה את הטעויות שעשית עם הראשון ולא ידעת שהן טעויות. את הרבה יותר רגועה. את כל השפע שהרעפתי על הגדולות – ג'ימבורי, הצגות, קניתי המון משחקים – את מבינה שכבר לא צריך. שיש הכול בבית. הוא נהנה מכל הדברים. הוא ילד של אנשים, של בית ומשפחה. בנוסף, אנחנו במקום אחר בחיים מבחינת בית, קריירה. בשביל שגיא, שטס המון כשהבנות היו קטנות, זה הילד הראשון שהוא מגדל. הוא משכיב ומקלח את גל כל ערב, מה שאצל הבנות לא היה".
חן: "פתאום מהורים לילדים הכי גדולים בין החברים והמשפחה – אנחנו עם תינוק. הוא נהנה מהמון תשומת לב ופינוקים מכולם".
מיה: "ההתפתחות אחרת. דורון מגיל שלוש מדברת על בית ספר, רוצה ללמוד לכתוב, לקרוא ובכלל – סקרנית לכל פיסת מידע שנקרת בדרכה. הודות לאחיה היא בוגרת ופתוחה לעולם".
לי: "וגם יש לגיטימציה לכולם לעשות דברים של קטנים. זה מאוד גיבש את המשפחה שלי".
יש גם חסרונות?
לי: "הצורך להכיל את כלל האתגרים בגידול ילדים בו זמנית. בכל רגע נתון אני נמצאת עם אתגר שנמצא על הסקלה: הנקה, גמילה, מרד גיל השנתיים, כניסה לכיתה א', מעבר לחטיבה/ לתיכון, רישיון נהיגה. לא פשוט ומצריך יכולת ניהול של המערך הזה. אין לי רגע דל".
מיה "החזרה לאימהות טרייה העלתה אתגרים מקצועיים כיוון שהייתי בשלבי בנייה של העסק שלי כמדריכת הורים והרגשתי שיש לזה מחיר. אך ההתמסרות לאימהות המאוחרת הייתה טבעית עבורי ומספקת".
הילה: "הסטופ בחיים הוא בעיקר שלנו הנשים. הגוף כבר יותר עייף קשה לו לחזור לעצמו אחרי ההריון והלידה. גם בלי הריון בגיל 45 את עייפה. תוסיפי לזה ילד ולילות בלי שינה. יש עוד דברים שזה עצר, במיוחד כלפי הבנות. למשל, כולנו מחוסנים חוץ מגל, כלומר טיסות לחו"ל כמשפחה לא באות בחשבון; עוד מינוס כלפי גל הוא שאין עוד ילד קטן בבית שישחק איתו".
אורלי: "אם פעם הייתי הולכת לפעילויות עם יובל וליה, היום הפעילויות שמתאימות לו – לא מתאימות לגילן. אני גם מתבאסת מהמחשבה שכשהוא יהיה בן עשר נישאר איתו לבד. נראה לי מוזר לעשות איתו לבד הכול. זה יהיה חיסרון. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 48, היא גידלה את יובל וליה ולא את שחר. אז אולי לא אוכל לעזור לו עם הילדים שלו, אבל זו לא המחשבה המובילה. פעם הפריעה לי המחשבה שלא אהיה איתם כל החיים. היום אני לא חושבת ככה. אם אנחנו נותנים להם חוויות וערכים, גם אם אהיה איתו עד גיל 30 – אלה החיים".
הכתבה פורסמה בלאשה 6.12.21
