יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה קשה מתמיד. איך מסבירים לילדים על השואה, כשעדיין קשה לנו לתפוס את מאורעות ה־7 באוקטובר?
"אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו…" השיר מההגדה של פסח עוד מהדהד באוזנינו כששבוע אחרי פסח נוקש בדלת, כואב מתמיד, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אחרוני שורדי השואה עוד חיים בינינו, והתחושה היא ששוב קמים עלינו לכלותינו. אנחנו מתקשים להכיל את האירועים הנוכחיים בעצמנו, אז איך נתווך לילדים מה שקרה לפני 80 שנה, כשלנו כבר קשה להאמין להבטחות ששמענו כל החיים ש"זה לא יכול לקרות שוב כי יש לנו מדינה"…?
חשיפה מותאמת: לילדים צעירים, או לילדים שהיו חשופים למאורעות האחרונים בכל דרך, רצוי לצמצם את החשיפה למינימום האפשרי. יש להם כל החיים ללמוד על הנושא. השנה, כשרמת החרדה גבוהה ממילא, אפשר להוריד מינון.
הכנה מראש: להכין את הילדים לכך שתישמע צפירה (טוווו ארוך, לא כמו אזעקה) בשעה 10:00 בבוקר. נסביר שאין סיבה להיבהל ולא צריך לרוץ למרחב המוגן. זו צפירה לזכר אנשים שמתו במלחמת העולם השנייה, ושכל עם ישראל עומד דום במשך שתי דקות. אני אעמוד במשרד שלי, ואתם תעמדו בגן/ בכיתה (במידה שזה הנוהל).
להתעדכן ולעדכן: לבדוק עם הצוות החינוכי האם ואילו תכנים יועברו לילדים בנושא השואה, להבין האם התכנים האלה מתאימים לילדים שלנו, ולהכין אותם לכך. שלא תהיה הפעם הראשונה שישמעו על השואה במסגרת החינוך.
מרבים ליחיד: שישה מיליון זה מספר עצום ובלתי נתפס. אפשר לספר על השואה דרך סיפורי יחידים, בעיקר סיפורים על ילדים עם סוף טוב (הילד האמיץ הלך להביא אוכל למשפחתו, ובסוף, בעזרת אנשים טובים – ניצל).
קריאה מקדימה: לפני שמקריאים ספר לילד, חשוב שנקרא אותו בעצמנו כדי להבין אם הוא מתאים לילד שלנו וכדי שנוכל לענות על שאלותיו. אחד הספרים הנקראים בכיתות הנמוכות הוא "צ'יקה, הכלבה מהגטו" שכתבה בת שבע דגן, המספר על ילד שנאלץ להיפרד מכלבתו האהובה.
שאלות ותשובות: לפני שנלעיט את הילדים במידע, נשאל מה הם יודעים על השואה, ומה היו רוצים לדעת. כשהילדים פונים אלינו עם שאלות בנושא, נענה כמיטב יכולתנו (אפשר גם לענות "אני לא יודע", "אני צריכה לבדוק" – ולחזור עם תשובה) בהתאם לגילם ולרגישות שלהם כמו שאנחנו מכירים אותם.
לדבר על רגשות: ככל שהילדים גדולים יותר, הם מבינים יותר ומודעים יותר. הם נחשפים יותר לעומק הזוועות שהיו אז ולאלה שמתרחשות היום, ועלולים לחוות תחושות קשות של לחץ וחרדה. לא תמיד הם מדברים, לעיתים הם מסתגרים. חשוב ליזום שיחה בנושא, בדגש על רגשות: דיברתם על יום השואה בבית הספר? ראיתם סרטים? איך את מרגישה? איך אתה מרגיש? וגם להביע את הרגשות שלנו כדוגמה אישית.
לא להכריח להיות עצובים: מספיק עצוב לנו השנה. ייתכן שהילדים לא יהיו עצובים במיוחד ביום הזה. לא לדרוש להוריד את הדגל הפרטי לחצי התורן גם אם סבתא רבתא שלהם הייתה בשואה. כל אחד מתמודד אחרת. להדגיש שחשוב לכבד את היום: לעמוד בצפירה, לא להשמיע מוזיקה שמחה בקולי קולות, אך פרט לכך הם יכולים להמשיך בעיסוקיהם הרגילים.
זיכרון בסלון: מתבגרים שמתעניינים ומוכנים אפשר לקחת איתנו למפגשי זיכרון בסלון, לשמוע את הניצולים שעוד נותרו בחיים ואת העדויות של הדור השני. לא להכריח, הם עברו מספיק השנה.
לחזק ולהתחזק: בלי אמונה שיהיה לנו טוב כאן, לא היינו כאן. גם אם אנחנו עצמנו על סף ייאוש ולא בטוחים מתי יהיה כאן סוף־סוף טוב – טוב שיש לנו ילדים שיעזרו לנו להתגבר על התחושות הקשות כדי לחזק אותם: כן, יש לנו מדינה; כן, יש לנו צבא חזק ששומר עלינו. אי אפשר למנוע מלחמות, אבל יש לנו איך להילחם בהן, מה שלא היה במלחמת העולם השנייה. וכן, ביחד נתגבר, נתחזק וננצח.
הכתבה פורסמה במגזין לאשה ובוואינט ב-5.5.24
