מה אתה רוצה לעשות היום? כלום… כמה מחרפן אותנו כשהם בוחרים “לעשות כלום”?!
רוני לנגרמן זיו
- “מה אתה רוצה לעשות היום?”
- “כלום”
- “אבל אתמול עשינו כלום”
- “אני עדיין לא סיימתי”
- יש פוסט כזה שרץ ברשת עם תמונה של דובי קוטב, ואני מסתכלת על הספה ורואה את דובי הקיץ הפרטיים שלי.
ייאמר לזכותם שהם לא מציקים, לא מנדנדים, לא אומרים אמא תקני לי ואמא תקחי אותי ואבא תקפיץ אותי ותביאו לי כסף.
הם פשוט עושים כלום. זאת אומרת, בעיניי. בעיני עצמם הם בטח עושים המון (כלום), אבל לי נראה שאבא שלהם ואני מג’נגלים כל הזמן בין העבודה לבית, לטיפול בפעוט, לקניות, לבישולים, וגם בלי להיות צוות הווי ובידור נדמה לנו שיש כאן איזו חלוקה לא צודקת – אנחנו עובדים גם בעבודה וגם בבית, והם מתפדלאים. אנחנו רצים ורצים, והם יושבים, שוכבים ונחים.
עד שאנחנו חוטפים את הקריזה וצורחים עליהם: “תקומו כבר, תראו איזה בלגן פה! תסדרו! תנקו!” והם, לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם ועל מה המהומה, עושים טובה שמרימים איזה צעצוע או מעבירים איזה מגבון, וממשיכים לבהות במסכים.
בדרך כלל זה ממש משגע אותנו, ולפעמים אנחנו מנסים לעצור ולהבין: הרי הם בחופש. הם לא באמת צריכים לעשות משהו – לא ללמוד, לא לעבוד, לא לגדל ילדים, לא לנהל בית. הם לא צריכים לעשות כלום.
הם בשלב ה”רוצה”. והם רוצים לעשות כלום.
ואנחנו? אם אנחנו רוצים שהם יעשו משהו, אנחנו צריכים לבקש. לצרוח אולי יביא תוצאות בטווח הקצר (כי הם רוצים שקט מאיתנו), אבל ודאי לא יעלה להם את המוטיבציה לסדר, לנקות, לארגן או להכין ארוחת ערב מיוזמתם. אנחנו פשוט צריכים לבקש.
בקשת עזרה היא דבר כל כך פשוט, אך לרוב אנחנו פשוט שוכחים לבקש! איך מבקשים עזרה מהילדים? בקשת עזרה כשמה כן היא, בקשה. הם לא חייבים להיענות לה (אחרת זו דרישה). אבל כדי להגדיל את הסיכוי שהם ישיבו בחיוב, אפשר לשוחח על כך – שיחה של שיתוף והתייעצות. למשל: “אנחנו מותשים מאוד, גם עובדים שעות רבות, גם מטפלים בתינוק וגם עושים את מטלות הבית והקניות. זה מאוד קשה לנו. איך לדעתכם תוכלו להקל עלינו?” (שיתוף במצב וברגשות בגוף ראשון, והתייעצות – הקשבה להצעות ולדעות שלהם).
זה המקום שלהם להעלות רעיונות, וזה גם המקום שלנו להציף את הציפיות (זהירות! בלי ביקורת ותלונות! זה חוסם כל רצון לשיתוף פעולה). כשהם לוקחים על עצמם מטלה, עולים הסיכויים שהם יבצעו אותה. אבל – וחשוב לזכור את גילם הצעיר – הם לא תמיד זוכרים זאת. הם לא עושים לנו בכוונה, הם פשוט שקועים בשלהם. במקום לצעוק ולהתעצבן, רצוי להזכיר בעדינות: “זוכר שהבטחת לזרוק את הבקבוקים למחזורית? מתי נראה לך שתוכל? זה מפריע לי במטבח, תודה” (שוב, דיבור בגוף ראשון – במסר אני, בלי האשמה).
הורים שהגיעו אליי להדרכה התלוננו: “מה, ילד בן עשר לא יכול לקחת אחריות לזכור את המטלה שהוא לקח על עצמו, לרוקן את האשפה פעם ביום? זה כל כך מסובך!?”
לא, זה לא מסובך, אבל ילד בן עשר לא עסוק במטלות הבית כמונו, זה לא בראש מעיניו. הוא רק ילד בן עשר, בחופש הגדול.
נסו להיזכר בעצמכם כילדים בחופש הגדול. מה העסיק אתכם? לשחק כדורגל בשכונה או לחכות לפרק המותח של איזו סדרה, ודאי לא להוריד את האשפה… שחררו את הדרישות, ותבואו בבקשות. תבואו בטוב.
הפוסט פורסם בעמוד הפייסבוק של מכון אדלר
