מה גורם לאישה לקום ביום בהיר אחד ולהודיע לבעלה שהיא לסבית? סיפורה של דריה שהחליטה להפסיק לשקר ולצאת מהארון
"אז חיית בשקר כל השנים?", אני שואלת את דריה, אחרי שהיא כבר סיפרה לי, ועיכלתי, והמשכתי לאהוב אותה בדיוק כמו קודם, למרות שהיא חששה, כמו תמיד לפני שהיא מספרת לאנשים.
"אפשר להגיד שלא חייתי עם האמת שלי", היא עונה.
"מתי גילית שזו האמת שלך?", אני תוהה.
"כבר בגיל הנעורים", היא מפתיעה. "הלכתי לטיפול פסיכולוגי, והפסיכולוגית אמרה שזה 'יעבור לי'. כשהיכרתי את בעלי, באמת התאהבתי בו וכבר הייתי בטוחה שהפסיכולוגית צדקה!
"אבל מתברר שאם זה באמת בתוכך, זה לא עובר. להיפך, זה רק גדל. כי לסגור חלק מהאישיות שלך בבית סוהר יש מחיר גדול מאוד – פיזית ונפשית. לפעמים את מצליחה להשקיט את הרעש הזה, אך לפעמים הוא לא נותן לך מנוחה.
"בהתחלה את לוקה בהומופוביה אישית – את חוששת מלהתמודד עם עצמך, יותר מאשר עם הסביבה. הדרך לאהוב את עצמך ולהשלים עם עצמך היא זו שקשה ולוקחת זמן. אבל בשורה התחתונה, ככל שהאדם גר יותר קרוב לעצמו – יותר טוב לו. בהמשך, ברור שיש פחד שלא יאהבו אותי, שאנשים שאספר להם יתרחקו ממני. וזה קורה, אבל זה באמת מיעוט קטן. הרוב תומכים ומפרגנים".
"לכי תתנסי, אני אחכה לך"
"הייתם נשואים לא מעט שנים. מתי סיפרת לו?".
"לפני כמה שנים, אחרי שכבר לא יכולתי יותר. והוא קיבל את זה הכי יפה שבעולם, וזה היה יותר קשה. הוא לא כעס, רק אמר לי: 'לכי תתנסי, אני אחכה לך'. אבל אחרי שיצאתי למסע החיפוש הזה והבנתי איפה הלב שלי נמצא, כבר לא יכולתי באמת לחזור. תקופה מסוימת המשכנו כאילו כרגיל, אבל זה היה בלתי אפשרי. גם לילדים זה לא עשה טוב. ועכשיו, אחרי שהתגרשנו – בטוב לגמרי, כדי שכל אחד יוכל לחיות עם האמת שלו – גם לילדים הרבה יותר טוב. כבר אין סודות, אין הסתרות. הכל גלוי", אומרת דריה.
"אחת השאלות הגדולות היא ההקרבה של המשפחה – אם הם משלמים את המחיר של האושר שלי, או שהמחיר הגבוה יותר הוא כשהמשפחה לא מפורקת, אך אף אחד בה לא מאושר? יש פה שיעור לחיים, גם לילדים. הם מבינים שהחיים מורכבים יותר ממה שזה נראה. שמשפחה זה לא החלום של אמא-אבא-ילדים-בית עם גינה. אם יש משהו שהילדים שלי יכולים לקחת מכל זה, זו היכולת לראות כל מצב מכמה נקודות מבט, לא לשפוט דברים בצורה חד מימדית, לדעת שאין נוסחה אחת שנכונה לכולם".
לשאלתי אילו היתה ניתנת לה ההזדמנות האם היתה עושה הכל אחרת ומתחילה את חייה כלסבית, היא עונה שאינה מצטערת על האופן שבו התגלגלו הדברים, ושבעבר לא היתה בשלה לכך כמו היום. "ומה המסר שלך לסביבה? לחברים של מישהו שמחליט לצאת מהארון באמצע החיים?", אני שואלת.
"המסר הוא שאדם לא משתנה, וצריך להמשיך לראות אותו על פי מי שהוא ולא על פי הנטייה המינית שלו. כמו שלכולם יש עוד תפקידים בחיים, גם לי: אני אם, בת, אחות, חברה. לא שיניתי את תחומי העניין שלי, לא את המקצוע. נטייה מינית היא פן אחד מתוך הרבה פנים באישיות".
הכתבה פורסמה במגזין הורים וילדים ובאתר את 29.5.12
