או: מי יכול להמליץ על איך בדיוק עושים סדר בחיים? אני!
רוני לנגרמן זיו
פסח בפתח, ולצד ניקיון הבית מחמץ והשלכה לפח של כל החפצים שכבר אינם בשימוש, כדאי לעשות את זה גם לנפש. הסל שבתמונה נוצר במפגש נשים לפני פסח, שבו ביקשתי להשליך לסל את כל הדברים שהיינו רוצים להיפטר מהם בחיינו, משום שהם תוקעים אותנו ולא משרתים אותנו יותר. הנה מה שיש בסל שלי:
כעסים
“למה את כועסת?” שאל אותי אישי היקר בנימה הכי דאגנית בעולם. רק אז קלטתי שאני מתהלכת בימים האחרונים קצת כעוסה. אני כועסת על הילדים שהם לא זזים מהמסכים. אני כועסת על הבלגן שהם משאירים אחריהם בכל מקום. אני כועסת על המקרר הריק. אני כועסת על הכביסה שנערמת. אני כועסת על ערמות האשפה שלא נזרקות לפח. אני כועסת על העבודה שמצטברת לי על השולחן. אני כועסת על העבודה האקדמית שטרם התחילה להיכתב ועוד מעט צריכה להיות מוגשת למרצה. ואז הבנתי: כשאני כועסת על כל העולם – אני בעיקר כועסת על עצמי, שלקחתי על עצמי יותר מדי משימות, שאני לא מנהלת נכון את הזמן שלי. “את יכולה לכעוס עליי במקום לכעוס עליהם”, הציע לי העזר כנגדי. עם כזו הצעה, איך אפשר לכעוס עליו? קלטתי שאם אני רוצה להיפטר מהכעסים, אני צריכה להפסיק לכעוס על עצמי. זאת אומרת, לקבל את ההחלטות שלי. אם החלטתי לעבוד – לקבל את העובדה שהילדים במסכים ולא יוצאים לחיק הטבע עכשיו; שאם החלטתי להיות עם הילדים, העבודה לא תוכל להיעשות כמו שהיא נעשית כשיש לי את השקט שלי. אם המציאות היא כזו – הכעס שלי לא ישנה אותה, רק יקשה על ההתמודדות שלי. לשחרר את הכעסים ולאמץ במקומם קבלה. של העולם, של עצמי ושל ההחלטות שלי.
רגשות אשם
נדמה שייסורי מצפון, רגשות אשם, או איך שלא תקראו להם, באים בילט-אין עם ההורות. היה נדמה לי – עד שפגשתי את חברתי נ’, שהוכיחה שהורות לשלושה ילדים בהחלט לא חייבת לבוא עם רגשות אשם, ושאפשר להיות שלמה ושמחה עם הבחירות שלך, גם אם הן לא מוצאות חן בעיני כל השכונה ואחותה. נכון, היא לא פולניה כמוני, אבל באותה הזדמנות שאני בוחרת להשליך לסל את ייסורי המצפון שלי – אשמח להיפרד גם מקצת (או הרבה) מה”פולניות”. ייסורי המצפון האלה לא עושים טוב, כי הם גורמים לי להרגיש רע עם הבחירות שלי: אם אני בוחרת לצאת עם חברה לקפה, אני לחוצה כי אני לא בעבודה; אם אני בוחרת להישאר עוד שעה בעבודה, אני מתוסכלת כי אני “מזניחה” את הילדים; אם אני יושבת לכתוב פוסטים בלילה, אני מאוכזבת מעצמי שבחרתי לא לבלות את הערב עם בן זוגי… בקיצר, אני לא פה ואני לא שם – קרחת מכאן ומכאן. ביעור ייסורי המצפון יאפשר לי להיות. פשוט להיות במקום שבחרתי. ראשית, זה אומר לזכור שכל מקום שאנחנו נמצאים בו וכל דבר שאני עושה הוא מתוך בחירה – ושנית, להיות שלמה עם הבחירות שלי. וזה כבר שיעור לא פשוט.
ביקורת
קודם כל, אין דבר כזה ביקורת בונה. באדלר לימדו אותי שביקורת אינה מצמיחה, היא מנמיכה. אז רגע לפני שמעבירים ביקורת – על הילד, על בן הזוג, על קולגה או על ההורים, אעצור רגע ואשאל את עצמי: האם הייתי רוצה שידברו אליי כך, ואיך הייתי מרגיש? אמהות שואלות אותי “אז איך הילד שלי יידע מה לעשות אם לא אגיד לו?”. כי יש דרך להגיד, ולא כל דרך היא ביקורתית. בתור עתונאית במקצועי, פיתחתי חוש ביקורת ועט שנונה. כשקצת התבגרתי וקלטתי שתמיד יש מישהו מהצד השני שקורא את הדברים ועלול להיפגע – ירדתי מהעץ שלי ולקחתי צעד לאחור. החלטתי שאם אין לי משהו טוב לומר – פשוט לא אגיד. זה לא עושה טוב לא לי ולא למבוקר כל החצים המורעלים האלה. אז בואו נבחר לומר את הדברים שיש לנו לבני הזוג, לילדים, להורים, לעובדים – בצורה נעימה, כמו שהיינו אומרים לחברה טובה. תמיד יש עוד דרך. והביקורת – לסל וחסל.
דאגות
בפינת המחשב בבית הוריי תלוי המשפט “הדאגה לא לוקחת את הבעיות של המחר – היא לוקחת את השלווה של היום”. דאגות הן רק מחשבות. הן לא המציאות, הן רק המחשבות שלנו על המציאות, ותו לא. ואם הוא ייפול? ואם ירביצו לו? ואם יעליבו אותו? ואם הגננת תצעק עליו? ואם היא תשבור לו את הלב? ואם ואם… המחשבות האלה מטרידות אותי, גורמות לי לכאב לכאב, לחרדות ולכעסים, ולעתים אף לנהוג באימפולסיביות. מתוך רצון למנוע מצב שאין לי שליטה עליו, אני עלולה להצר את צעדיהם של האהובים עליי, למנוע מהם להתפתח ולהיות עצמאיים, לשדר להם שהעולם מסוכן ולגרום להם לתלות בי – ואף אחד מאלה לא ישרת אותם בחיים. אז מה לעשות עם כל הדאגות האלה? לזכור שהן רק מחשבות. הן רק בראש שלי ולא במציאות. ואם הן רק בראש שלי, הן שלי ואני בחרתי בהן, ממש כך! וגם אני זו שיכולה לבחור להחליף אותן במחשבות אחרות, שיביאו עימן רגשות אחרים ויגרמו לי להתנהג לגמרי אחרת! הדאגות שלי אינן תלויות באף אחד אחר מלבדי. יש בהנחה הזו הרבה אחריות, אבל גם אופטימיות. למשל: מה אם במקום לחשוב “הוא ייפול, הוא ייפצע, הוא יבכה”, אחשוב: הוא יצליח, הוא גדול, הוא עצמאי, הוא יכול! מה המחשבה הזו מאפשרת לי להרגיש? שמחה, גאוה וביטחון. ואיך היא מאפשרת לי להתנהג? לשדר לילד שאני סומכת עליו, ושהוא יכול לסמוך על עצמו! שגם אם יש מכשול או סכנה בדרך, שהוא יכול ויודע להתמודד. ומי צריך יותר?
פחדים
פחדים הם עניין עמוק שאי אפשר לפתור אותו בפסקה אחת, אבל מי לא מייחל לכך שיוכל להשליך כמה פחדים אל הפח?! אני מרגישה שהפחדים עוצרים אותי, תוקעים אותי, מעכבים אותי מלהגשים את עצמי. באימון אדלריאני קוראים לפחדים “שומרים” – הם שומרים עלינו מפני סכנה, תחשבו הישרדות: הם שומרים שלא נלך לבד ביער, שלא נקפוץ לבור עמוק, שלא נתחיל דרך שאנחנו לא יודעים איך נצא ממנה. הפחדים טבועים בנו עמוק מילדות (מישהו שאמר לנו “אל ת…” אל תקפוץ/ אל תטפס/ אל תתקרב/ אל תלך – זה מסוכן) ומאותו רגע הטמענו את ההתנהגות הזו. כדי להתחיל להתמודד עם הפחדים אחד אחד, מציעים באימון אישי לדבר איתו, להתיידד איתו, לשאול אותו מפני מה הוא שומר עליי, ולבדוק האם הוא עדיין רלוונטי לחיים שלי היום, או שאני כבר לא צריכה את חיבוק הדב שלו. לומר לו יפה תודה על כל השנים ששירת אותי בנאמנות, אבל בפסח הזה הוא מושלך לסל עם כל החפצים הישנים.
פרפקציוניזם
למען האמת, הייתי בטוחה שאני לא פרפקציוניסטית בכלל. רחוקה מזה שנות אור. אני? ממש לא בכיוון. כולן כאלה טובות ב… ואני כל כך לא. לא הייתי מוכנה להודות שפרפקציוניזם – שאיפה לשלמות, הוא מנת חלקי. אני, מה פתאום? מסתפקת במה שיש. בטח. עד שקלטתי שכל הסיפור הזה שאני מספרת לעצמי, על כך שאני לא מספיק טובה ב… הוא-הוא בדיוק פרפקציוניזם. כשקלטתי, התחלתי לאסוף לעצמי דוגמאות והוכחות הכי בקטנה: אם העוגה קצת נשרפה, לא אגיש אותה ואקנה בקונדיטוריה; אם הכנתי כרטיס ברכה בכתב יד והכתב לא נראה לי, אתחיל מהתחלה ואדפיס במחשב; על העבודה שלי אעבור מאה פעם לפני שאגיש אותה, כנראה שלא סתם אני עורכת לשונית שרואה את הפסיקים הקטנים והרווחים הכפולים; שלא לדבר על איך החתונה שלי היתה מתוכננת לפרטים הכי קטנים, עד לרמת איך יעמדו הסכין והמזלג, אילו פרחים יהיו על החופה ובאיזה צבע יהיו המפיות (כתום…); לפרפקציוניזם הזה יש מחיר גבוה – עבודה קשה, מסתכלת, סיזיפית, שלא נגמרת ובעיקר שאף פעם לא מספקת. הפרפקציוניזם הזה מגיע מהפחד ש”יתפסו” אותי – לא מוכנה, נופלת, נכשלת, מפספסת, טועה, לא מדויקת. הפרפקציוניזם הזה צריך ללכת לפח הזבל של ההיסטוריה. כדי שהוא יוכל ללכת לשם, צריך קודם כל לסלק את הפחד הזה. להבין שיאהבו אותי גם אם אהיה קצת פחות (ואולי יאהבו אותי יותר אם יגלו שגם אני לא מושלמת?! אה…), ושגם אם לא יאהבו אותי – אז מה?!
קנאה
לא נעים להודות – אבל היא קיימת: איך זה שהם עברו דירה/ קנו מכונית חדשה/ יוצאים כל חודשיים לחופשה, מאיפה יש להם כסף? בטח ירושה; להיא יש עבודה ממש דבש, מן הסתם יש לה קשרים עם הבוס; איך היא נראית ככה אחרי שלוש לידות? בטוח עשתה ניתוח; איך זה שהילדים שלהם כל כך מחונכים? בטח הם הורים ממש קשוחים… ואפשר להמשיך עוד ועוד. הקנאה הזו אינה משרתת אותי, אינה מקדמת אותי למקום טוב יותר, גורמת להרגשת קורבנות (למה לי אין/ למה לי לא מגיע) ורק מכניסה אנרגיות שליליות ליחסים. אז יאללה, אני משליכה את הקנאה לפח, שורפת אותה עם החמץ, ומחליטה להיות שמחה בחלקי ולפרגן מכל הלב (באמת!) לאחרים על השמחות שלהם.
הפורסם פורסם בבלוג שלי בסלונה 12.4.2014
