יום העצמאות בפתח, והבכור מבקש שאשחרר עוד קצת את חבל הטבור. אבל היי, חכה רגע, רק אתמול נולדת…
רוני לנגרמן זיו
“תראי איזה גדולים הם, איזה עצמאים, איזה כיף!” מתפעל העזר בעדי כשהוא מביט בפרי היצירה המשותפת שלנו בגאווה בלי מוסתרת. “הכל הם יודעים לעשות, פשוט אין עליהם!”
“נכון, אין עליהם… הכל הם יודעים לעשות… כמה גדולים, כמה עצמאים…”, אני אומרת את אותם דברים, אבל עם הטון ההפוך בדיוק. “אם הכל הם יודעים לעשות, אז מה הם צריכים אותי… אני רוצה אותם קטנים, אני צריכה שיזדקקו לי”, אני מודה.
“מה את מדברת, הם צריכים אותך, את אמא שלהם. אבל אני כל כך שמח שאנחנו נותנים להם עצמאות, כי הם מוכיחים שהם יכולים. אני שמח שאנחנו לא מההורים האלה שחונקים את הילדים שלהם ולא נותנים להם לזוז צעד אחד לבד, ואז גם הילדים נדבקים לסינר של אמא עד גיל מאוחר ולא יודעים להתמודד”, הוא נותן כמה דוגמאות של מי ממכרינו, ואני נאלצת להנהן שהוא צודק.
בשישי בצהריים חזרתי מבילוי עם חברות בקניון, ובן השמונה קפץ עליי משמחה ומגאווה: “אמא, הלכתי לבד ליובל וחזרתי לבד!”
“יופי חמוד”, אמרתי וליכסנתי מבט לאבא שלו. מן הסתם זה לא היה קורה במשמרת שלי, אך האב המבסוט הסביר: “הראיתי לו איפה הבית בדרך חזרה מבית הספר, זה ממש פה מעבר לפינה, בקושי יש כביש לחצות, רק את הרחוב ההולנדי, והוא גם חזר בדיוק בשעה שקבעתי איתו”.
“ואני גם רוצה לחזור לבד מהצהרון, ומבית הספר!” המשיך הבכור כשהבין את ההתלהבות של אבא שלו.
בראש רצים לי כל הסרטים הרעים שיכולים לעבור בדרך הקצרה מבית הספר הביתה. ומה אם יילך אחריו מישהו ואני לא יודעת מה יעשה לו, לא רוצה לחשוב על זה… ומה אם הוא לא יסתכל היטב שמאלה ימינה ושמאלה כשהוא חוצה כביש אלא יישקע לו במחשבות, ובדיוק ייצא רכב מאיזו פינה?
ועד מתי, עד מתי אוכל לשמור עליו 24/7? הרי גם עכשיו אני לא איתו כל הזמן, ובשנה הבאה יכול מאוד להיות שיהיו ימים שהוא יגיע מבית הספר לבית ריק…
ובעלי שוב מתחיל עם ה”כשאני הייתי בגילו, הלכתי לבד הביתה מבית הספר וחיכיתי לאמא שלי לבד עד שהיא חזרה מהעבודה, לא היו צהרונים”, וחבר שלו מוסיף “מכיתה א’ הייתי הולך לבית הספר ובחזרה שני קילומטרים לכל כיוון, כי אבא שלי אמר שחבל לבזבז כסף על אוטובוסים…”
“אבל כשאנחנו היינו ילדים זה היה אחרת. העולם היום הרבה יותר מסוכן. היום ילד לא חוצה כביש לבד עד גיל תשע”, אני מנסה, וסביב מהסים אותי הורים שכבר מזמן משאירים את הילד לבד בבית, עם חברים ואפילו עם האחים הקטנים, ילדים מכיתתו שחוזרים לבד הביתה מכיתה א’. מה, רק אני היסטרית שלא מוכנה לשחרר?
יום העצמאות וזה, והילד שלי עוד חודש בן שמונה, וצריך לשחרר, כל שנה עוד קצת (בסוף הוא יילך לצבא, לא?), אבל בשבילי הוא תמיד יהיה התינוק של אמא… הרי רק לפני שמונה שנים הייתי במחלקת היולדות בלניאדו, צירים, מיילדת, חתך, תפרים, בכי ראשון, ו… בעלי שחתך את חבל הטבור…
הפוסט פורסם בבלוג שלי בסלונה 24.4.2012
