אמא שלי תמיד אמרה שחבל שאי אפשר להתחיל עם השלישי, כי עם הבכור עושים את כל הטעויות. אז מה כבר עשינו?!
רוני לנגרמן זיו
טעויות שהורים עושים עם ילדים בכורים – דה סטורי אוף מיי לייף… בנזוגי ואני שנינו ילדים בכורים במשפחות שלנו, וכשזה מגיע לבכור שלנו… ובכן, שלושתנו בסירה אחת – וקצת יותר מדי צפוף שם.
אז מה היה לנו?
הזדהות: אנחנו יודעים מה הוא עובר. בין דר, דאן דאט. יודעים איך זה עובד ואיך זה מרגיש. הבעיה היא שבכל ה”בטוחים שאנחנו יודעים” הזה, וה”בטוחים שהוא כמונו” – אנחנו קצת שוכחים את הילד. הזדהות זה נגיד שהאחר טובע – ובמקום להושיט לו יד, אתה קופץ לביצה יחד איתו. אז, במקום להיות עסוק בו – אתה עסוק כמובן בעצמך, ואיך לצאת מהבוץ הזה. כשאתה בהזדהות אתה שקוע בסיפור שלך, ולא פנוי כלל לאחר. אם בהורות עסקינן, החטא העיקרי של הורים בכורים לילדים בכורים הוא לדעת במקום הילד מה הוא מרגיש, ולא להקשיב לו באמת; להשלים את המשפטים שלו, לדעת מראש איך זה ייגמר. בקיצור, במקום להיות שם בשבילו באמת, אנחנו תקועים בסיפור שלנו.
השוואות: גם אם היו לנו אחים צעירים, גם אם גידלנו אחיינים או עבדנו בגן ילדים, אנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים איך ילדים “עובדים” – עד שמגיע הבכור. אין לנו למי להשוות אותו, אלא לעצמנו בגילו. ואת עצמנו, איך נאמר, אנחנו לא בדיוק זוכרים באופן הכי אובייקטיבי בעולם. זיכרון סלקטיבי נקרא לזה. “כשאני הייתי בגילך…” הבלתי נמנע עלול לפרוץ לו מבין שפתינו באופן אוטומטי, גם אם נשבענו שאנחנו לא נגיד את המשפט הזה לעולם לילדינו. בילד השני זה כבר יקרה פחות.
ציפיות גבוהות: והשוואות הרי מובילות לציפיות, כי בדרך כלל ההשוואות הן למי שטוב יותר ולא למי שפחות; הורים מפילים את כל תקוותיהם על הבכור. את כל מה שהם ציפו וקיוו וייחלו – “אמוּר” להתממש ביצור הקטן הזה שרק נולד, בילד בן החמש או בנער בין החמש עשרה – זה לא משתנה, הרי הוא תמיד יהיה הבכור, תמיד יצטרך לשאת בכובד הציפיות. וכגודל הציפיות, אתם יודעים – לא משנה כמה הוא ינסה, מתישהו הוא לא יצליח למלא אותן. הן תמיד יהיו גבוהות מדי.
תתבגר, ומהר: ואם כבר אנחנו בענייני ציפיות, אז כשנולד הילד השני, יש לנו נטייה אוטומטית לצפות מהבכור להתנהג בבגרות, לוותר, להתפשר, להמתין בסבלנות, לא להתבכיין ובאופן כללי לעבור למחלקת המבוגרים – גם אם הוא רק בן שלוש. הילד שעד עכשיו היה הנסיך של הבית, קיבל את אמא ואבא רק לעצמו, קיבל את כל מבוקשו ומייד – עלול לחוות חוויית הדחה מכס המלכות (שלא אוהבים אותי יותר, שאני פחות חשוב וכן הלאה – ולבחור בהתנהגויות מפריעות). חשוב להשאיר לו גם את המקום של הילד הקטן, החמוד והאהוב בזכות עצמו, ולא רק לבוא בדרישות.
מתוך כתבת מומחים של ynet הורים 6.1.2017
