כשהפלוס אחד גורם לשניים שעשו אותו לשכוח קצת את עצמם, מה עושים?
רוני לנגרמן זיו
בואו נודה על האמת, להביא ילד לעולם זה לא מה שחשבנו. לצד האושר, היופי והקסם – עבור רובנו, כשנוסף גורם שלישי ותובעני במיוחד למיטה הזוגית, זו טלטלה עצומה. קודם כל חשוב לדעת שזה נורמלי, שזה טבעי, ושאכן הזוגיות לא תחזור להיות מה שהייתה. זה לא אומר שנאפשר לילדים להרוס לנו את הזוגיות, אלא שעלינו ללמוד לצמוח עם הזוגיות בהתאם למציאות המשתנה.
איך עושים את זה?
חלוקת אנרגיות: קודם כל להבין שכל האנרגיות שלנו – שהיו עד כה מחולקות בין עבודה, לימודים, זוגיות, חברים ומשפחה מורחבת – תחומים שאנחנו שולטים בהם, פתאום מופנות לתחום חדש לגמרי, שעלינו ללמוד מאפס, בלי הדרכה צמודה ובלי סטאז’: יש יצור קטן וחסר אונים שתלוי בנו 24/7. זה לגמרי טבעי שרוב האנרגיות והמשאבים שלנו יושקעו בו, ושכל השאר יזוז הצדה לתקופה מסוימת.
כמו כולם: הידיעה שזו צרת רבים יכולה בהחלט להיות נחמה. אם אתם רואים זוגות סביבכם שעברו את משבר הילד הראשון ונשארו יחד – גם אתם יכולים!
לצאת מהקונכייה: כשכואב, כשעצוב וקשה, האינסטינקט הבסיסי שלנו הוא להסתגר – דווקא כשאנחנו הכי זקוקים לאחר; לחיבוק, לליטוף, למילה טובה. אם נתכנס כל אחד בפינה שלו עם הקשיים שלו, הפערים בינינו רק יילכו ויגדלו.
מדברים על זה: שיחה רגועה ונעימה, בלי ביקורת ובלי כעסים, בלי “למה אתה לא יודע מה צריך לעשות?!” ו”למה את לא מבינה אותי?!”; שיחה שבה כל אחד מספר על הקשיים שלו והאחר מנסה באמת ובתמים להבין אותו. שיחה שבה מדברים על חלוקת תפקידים ועושים תיאום ציפיות מחודש לאור המצב. ועוד ניוז פלאש: בן הזוג לא יבין אותנו מעצמו. הוא לא קורא מחשבות.
לבקש עזרה: הכי קוּל זה לשדר לכל העולם “אנחנו בסדר, אנחנו מסתדרים ואנחנו לא צריכים כלום” – עד שאנחנו קורסים. לפעמים ההורים שלנו לא רוצים להידחף ורק מחכים שנבקש מהם עזרה. העזרה לא חייבת להיות רק בלהחזיק את התינוק, אלא גם בהתגברות על ערימות הכביסה והכלים או בלעשות קניות. הסוד הוא בהתאמת העזרה לעוזר (לבקש אוכל מהבשלן, למשל), לא לבוא בתלונות ולהרבות בתודות, כך שירצו להמשיך לעזור לנו. את הזמן שהסבים עם התינוק לנצל לבילוי זוגי מהנה.
לאן נעלמה הטליה שלי? כדי שתהיה לנו אהבה להעניק לאחר, עלינו קודם כל לאהוב את עצמנו – וזו לא קלישאה. הגוף משתנה אחרי הלידה, לא תמיד לשביעות רצוננו. לבחור לקבל את הגוף החדש שלנו כמו שהוא או להשקיע בו כדי שיגיע למצב שנאהב אותו (מי אמר תזונה נכונה ופעילות גופנית?) זה תהליך שלא קורה בין רגע. אבל הכרחי לפחות לחיות בשלום עם עצמנו כדי לאפשר לבן הזוג לאהוב אותנו.
לקחת פסק זמן: האינטנסיביות של להיות אמא לתינוק קטן היא כל כך מטורפת, שאין לנו רגע לעצמנו. אנחנו עושים חישובים מתי ללכת לשירותים, אז בוודאי שקשה לחשוב על לחזור להשקיע בתחביבים. אם נשאיר את התינוק שעה קלה עם סבתא, מטפלת או אבא שלו ונצא להתאוורר – לשבת על חוף הים, לקרוא ספר או לשתות קפה עם חברה, כל אחת מה שעושה לה טוב ומחבר אותה לעצמה, יתמלא ספל המשאבים שלנו, ניקח קצת אוויר ונחזור קצת יותר מלאות לתינוק וגם לבן הזוג.
איפה הספונטניות?! נכון, כשיש תינוק קשה להיות ספונטניים וכל תוכנית דורשת תיאומים וארגונים, אבל זה לא אומר שאנחנו מוותרים על עצמנו. אז כן, לתאם ולקבוע דייט שבועי ביומן – מזמינים בייביסיטר ויוצאים.
עוד נגיעה: לפעמים נדמה שהתרחקנו כל כך, שאנחנו כאילו לא זוכרים איך לגעת זה בזו. להתחיל להתקרב זה לא מהסוף, אלא מההתחלה: מבט אוהב, חיוך, חיבוק, ליטוף, התרכבלות על הספה – כל מגע אוהב שיזכיר שאני כאן בשבילך.
להתחבר לטוב: למצוא דברים שיזכירו לנו את האהבה שהייתה שם קודם, זו שהביאה את הילד הזה לעולם ומאז קצת העלתה אבק. רעיונות: לשים את שיר החופה כצלצול בנייד, להצמיד את ההזמנה לחתונה על לוח השעם במשרד, לשים תמונות שלנו יחד כשומר מסך ועוד. לזכור שהזוגיות היא הבסיס האיתן להורות שלנו.
הכתבה פורסמה באתר אורבן מאם של טיים אאוט, 3.8.2014
