האם הורים בכלל צריכים לבקש סליחה מהילדים? מה חשיבות המילה הקטנה-אך-משמעותית הזו ביחסים במשפחה? הנה כמה דוגמאות לבקשות סליחה חשובות
רוני לנגרמן זיו
אנחנו אומרים לילדים “תבקש סליחה”, אבל עלינו ללמד אותם גם שסליחה אינה מילת קסם כזו שאתה יכול לומר אותה – והופ – לחזור לעשות מה שעשית. כדי ללמד אותם על המשמעות של הסליחה, כמו שאנחנו מלמדים אותם כל דבר, יש לעשות זאת על ידי דוגמה אישית. רק לא ביום כיפור כמובן, אלא בכל פעם שאנחנו עושים משהו שיש להתנצל עליו.
קשה לי לקבל את הגישה שטוענת שהורים אינם אמורים להתנצל בפני ילדיהם. אנחנו בני אדם שווי ערך ואינם מורמים מילדינו. זה אינו “מוריד מכבודנו” לבקש סליחה מהילדים שלנו, להפך. הם לומדים שאנחנו בני אדם, וככאלה לא מושלמים – טועים, או פוגעים בלי כוונה.
וכשאנחנו מבקשים סליחה מעומק הלב, הם לומדים לעשות זאת בעצמם. ההתנצלות כמובן אינה על כל דבר קטן בכל רגע, אלא רק כאשר היא באמת נדרשת, כדי שתקבל משמעות כשהיא נאמרת. אנחנו מבקשים סליחה כשאנחנו רואים שהילד שלנו נפגע – בין אם התכוונו ובין אם לא. למשל:
סליחה שלא האמנתי לך/ שהאשמתי אותך…
פעמים רבות אנחנו משוכנעים לגמרי שאנחנו יודעים מה קרה, מי התחיל, מי לקח למי ומי עשה מה. “לך לחדר שלך ומייד!”; “אבל אני לא עשיתי לה כלום, לא לקחתי, לא הרבצתי” – ואחותו הקטנה בוכה בכי תמרורים קורע לב. אנחנו ההורים של הילדים האלה.
אפילו שופט שזה מקצועו פוסל עצמו כשאחד מבני המשפחה שלו מעורב, נכון? אז אנחנו (רובנו לפחות) איננו שופטים במקצוענו, וכל המעורבים הם בני המשפחה שלנו – אז אין זה כלל המקום שלנו לשפוט. אולי היא הציקה לו/ לקחה לו/ שברה לו רגע לפני שבאנו… אין לנו מושג, וזה גם לא עניינינו. תפקידנו לא לשפוט בין הילדים שלנו ולהעניש את האשם – אלא לאמן אותם ביחסים טובים.
אם במקרה ששכחנו וחרגנו מהתפקיד, זה הזמן לבקש סליחה, באמת ומעומק הלב: “אני מתנצל/ת שהאשמתי אותך… שלא האמנתי לך כשאמרת…” – לומר בדיוק על מה אנחנו מבקשים סליחה. ולהמשיך כרגיל.
סליחה שלא הגעתי…
אנחנו רוצים להיות שם תמיד עבור ילדינו. לבוא לאסוף אותם ראשונים מהגן. להגיע לכל המסיבות, החגיגות, האירועים, הרגעים המרגשים. אבל החיים, כמו החיים, הם הרבה יותר מההורות לילד המסוים הזה. לפעמים יש שתי מסיבות חנוכה במקביל לשני אחים. לפעמים דווקא ביום המשפחה יש אירוע חשוב מהעבודה. לפעמים הבטחתי לו שאגיע ראשונה לקחת אותו מהגן ונתקעתי בפקק איום.
ברגעים כאלה – שלא באשמתנו – אכזבנו את הילד. אמירת “סליחה” פשוטה אמנם לא תחזיר אותי לאירוע, אך בצירוף הסבר: “חשבתי עליך, התגעגעתי אליך, כל כך התאכזבתי שלא יכולתי להיות שם איתך” – הילד יבין שהאכזבה משותפת, וזה קצת יקל.
סליחה שנשמתי לידך… או: לבקש סליחה ממתבגרים
לגדל מתבגרים מרגיש לפעמים כמו ללכת על ביצים. אם כהורים לילדים צעירים – מה ששייך לילד בעצם שייך לי (אני מקפלת בגדים, מסדרת צעצועים וכן הלאה), עם מתבגרים הדברים מתהפכים. חדרו של המתבגר הוא מבצרו. אסור לנו להיכנס, ודאי שלא לגעת בחפצים, להזיז דברים, לנשום על ידו או כל דבר אחר שכולל את נוכחותנו במרחב שלו (לא תמיד, אל תרגישו רע אם המתבגרים שלכם לא כאלה, כן?).
אם במקרה חלילה חיפשנו בחדרו את המספריים או המטען, או הכנסנו בגדים לארון (בטעות, בטעות) – כדאי שנקדים תרופה למכה ונסביר (“נכנסתי לחדר שלך בבוקר לחפש את העט הכחול, סליחה אם הזזתי משהו”) עוד לפני שהמתבגר נכנס לחדר ויוצא משם בשאגות “מי הזיז את העכבר שלי?!”. חשוב שנעדכן גרסה כהורים למתבגרים: אנחנו לא מתרפסים, לא מתחננים ולא מתנחמדים. אנחנו נחמדים, אנחנו פתוחים כל הזמן על ערוץ היחסים טובים. אנחנו מציבים את הגבולות רק איפה שממש חייבים. זה לא שאנחנו מפחדים מהמתבגרים שלנו, אנחנו רוצים לתת להם את הספייס והפרטיות לעצב את האישיות שלהם בתקופה שמיועדת לכך. כמו עם פעוט שמתחיל ללכת ואנחנו מזיזים מכשולים מדרכו, כך גם עם מתבגרים – אנחנו חושבים צעד אחד קדימה ומזיזים מכשולים מדרך היחסים.
פורסם בכתבה ב-ynet הורים 18.9.2018
