תחשבו רגע לעומק על השאלה הבאה: מה התפקיד שלנו כהורים?
אם עניתם: “התפקיד שלנו הוא להכין את הילדים לחיים” – כדאי שתקראו את הכתבה הבאה.
אם עניתם: “התפקיד שלנו הוא לתת לילדים ה-כל” – אתם חייבים לקרוא את הכתבה הבאה
רוני לנגרמן זיו
רבים מאיתנו פועלים מתוך חסכים בילדות ורוצים לתת לילדים מה שלנו לא היה; חלקנו פועלים מתוך החסך העכשווי בזמן עם הילדים – בזמן הקצר שיש לנו איתם אנחנו לא רוצים לריב איתם, לא לדרוש מהם – רק לתת להם כל מה שהם רוצים כדי שיישארו להם חוויות טובות וזכרונות טובים מאיתנו.
כל זה נחמד, אבל זה לא משרת את המטרה החשובה ביותר שלנו כהורים: להכין את הילדים לחיים. להפך: זה יוצר ילדים מפונקים, תלותיים, חסרי יכולות וחסרי מוטיבציה, ובעיקר ילדים מתוסכלים שאף פעם לא מרוצים. כן, גם כשהם מקבלים ומקבלים הם אף פעם לא מרוצים. מוכר?
מדוע, בעצם? כי החוזה הבסיסי שלהם עם העולם הוא כזה שהם מקבלים הכל עכשיו ומייד ולא נדרשים להמתין לתורם; הם לא רגילים לעשות בעצמם כי תמיד עשו עבורם, ובעיקר לא רגילים לתת ולהתחשב, כי מעולם לא דרשו מהם זאת. כל אלה (דחיית סיפוקים, הכלת תסכולים, עצמאות, אחריות על עצמי ועל אחרים, התחשבות, נתינה ועוד) הם מיומנויות נדרשות לחיים, ועלינו לאמן את הילדים בהן. ממתי? מגיל אפס ממש.
מדוע, בעצם? כי פיתוח עצמאות מעודד תחושת מסוגלות. כשהילד מבין מה הוא יכול לעשות בעצמו, הביטחון העצמי שלו עולה והערך העצמי שלו עולה, והרי אנחנו רוצים לגדל ילדים עם ביטחון עצמי.
חשוב לדעת שעצמאות ואחריות הולכות יחד. ככל שנאמן אותם בעצמאות על יותר תחומים בחייהם, הם יוכלו לקחת אחריות עליהם – והרי כך אנחנו מכינים אותם לחיים עצמאיים. הילד לא נעשה עצמאי ברגע המכונן ההוא בגיל 18 כשאנחנו משאירים אותו בבקו”ם. התפקיד שלנו הוא להכין אותו לרגע הזה לאורך כל ילדותו ונעוריו. ילד שמסדרים לו מערכת, מעירים אותו, מכינים לו סנדוויץ’ ומסיעים אותו לבית הספר עד סוף כיתה י”ב – לא יידע לעשות בעצמו את כל אלה ברגע שלא נהיה לידו.
אז איך לעודד את הילדים לעצמאות?
הנה כמה משפטים שכדאי להכניס ללקסיקון ההורי:
“תנסה לבד” – כשהילד מבקש שנעשה בשבילו נעודד אותו לעשות בעצמו, יחד עם התחושה שאנחנו שם בשבילו. למשל בנושא שיעורי הבית. אם עד עכשיו עשינו ממש איתו, נעודד אותו להתחיל בעצמו ונהיה בסביבה. לא נזרוק אותו ברגע אחד למים בסגנון “השיעורים הם שלך”.
“אני כאן” – כילד, ההרגשה שיש מישהו מאחוריי שתמיד שומר עליי ויתפוס אותי כשאפול או אמעד, מעודדת אותי לנסות בעצמי, בסביבה בטוחה.
“אתה יכול!” – אומרים שכל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, אנחנו המבוגרים האלה עבור הילדים שלנו. כאשר אנחנו נאמין בהם ונשדר להם שהם יכולים, נגביר את האמונה שלהם בעצמם. עם זאת חשוב לא להציב רף גבוה מדי, אלא רק צעד אחד קטן – כמו עוד שלב בסולם ביחס לזה שהם טיפסו אתמול.
“תראה איך התקדמת מאז אתמול, הנה אתה כבר…” – נשקף לו את ההתקדמות שלו ביחס לעצמו (ולא ביחס לאחרים!). כשהילד מרגיש שאינו מצליח – נראה לו את הדרך שכבר עשה, ונחזיר לו את האמונה ביכולות שלו.
“זה לא היה פשוט בכלל!” – נעודד אותו על הפגנת מאמץ, על הדרך שעשה. גם ובמיוחד אם לא הגיע להישג או לתוצאה שקיווה.
“איזה רעיון מצוין!” – נעודד אותו על היוזמות היצירתיות שלו, גם אם אנחנו עדיין לא מבינים אותן. פעמים רבות בלי לשים לב אנחנו מקבעים את החשיבה של הילדים כשאנחנו דורשים מהם לעשות בדרך שלנו. אם נעצור רגע קודם, נראה שיש להם רעיונות יצירתיים ומעניינים. יצירתיות זו תכונה שחשוב מאוד לעודד. איננו יודעים באילו מקצועות הם יעבדו בעתיד, אך יצירתיות בטוח תידרש שם.
“איזה אחראי אתה!” – תכונה שאנחנו רוצים לעודד (עצמאות ואחריות במקרה הזה, למשל) נשקף לילד בכל פעם שהוא מפגין אותה. כך הוא ילמד על עצמו שהוא אחראי – ויוכיח לנו ולעצמו שהוא אכן כזה.
“אתה יכול להיות גאה בעצמך” – המשפט הנפוץ “אני גאה בך” יש בו משום עידוד, אך הוא מביע גם אלמנט של ריצוי: ילד ששומע אותו מבין שהוא צריך שההורה שלו יהיה גאה בו, שהוא תלוי בהכרה של ההורה. אנחנו רוצים להסיט את הפוקוס מאיתנו – אל הילד, כדי שהילד יהיה גאה בעצמו.
“אני סומך עליך, אתה יכול לסמוך על עצמך” – זה בעיניי הדבר הכי חשוב שהילדים ישמעו מאיתנו. אם תקחו דבר אחד מהכתבה הזו, שיהיה זה המשפט הזה. נסו להיזכר מי אמר לכם את זה בילדותכם, ומה זה גרם לכם להרגיש: הקומה מזדקפת בכמה סנטימטרים. ילד צריך לדעת שאנחנו סומכים עליו כדי לגדול עצמאי ואחראי וללמוד לסמוך על עצמו.
מה לא?
בלי השוואות לאחרים (“אחיך בגילך כבר…”), בלי אבל ובלי חבל (“נחמד שהכנת לבד ארוחת ערב, אבל מה עם לשטוף כלים?”), בלי הקטנה וצמצום (“נו, ידעתי שאין לך ראש מתמטי”), ובלי זלילת האחריות (“תביא אני אעשה”, “אני אתקשר למורה”). כל אלה מדכאים את הרצון של הילדים לקחת אחריות.
איך מתחילים?
ההגדרה של פינוק היא לעשות עבור ילד כל מה שהוא מסוגל לעשות עבור עצמו, באופן קבוע. תחשבו מה אתם עושים עבור הילדים שלכם שהם כבר יכולים לבד: למשל, תינוק יכול להחזיק לבד את הבקבוק ולהגיע לבד למוצץ או לצעצוע; ילד בגן יכול להתארגן בעצמו (לצחצח שיניים, להתפשט, להתלבש, לשים בגדים בכביסה, לנעול נעליים); תלמיד בית ספר יכול להיות אחראי על הלימודים שלו, על סידור החדר ולהיות שותף במשימות הבית, ועוד ועוד. הילדים שלנו חכמים מאוד. אם הם יודעים להפעיל סמרטפון מגיל שנה, תחשבו כמה עוד דברים הם מסוגלים לעשות!
הכתבה פורסמה ב-mako ב-12.5.2019
