איך מגיעים בשלום ובזמן לארוחת החג, איך צולחים את הקיטורים והביקורת של המארחת, ואיך מתמודדים עם ילדים שעלולים להירדם על הצלחת…
החגים הם תקופה מועדת לפורענויות משפחתיות, וזה בלי כל הפורענות שמרחפת לנו מעל הראש כבר שנה וחצי פלוס (כולל אזעקות בפסח הקודם, צפוֹן שצפוּן בבית בראש השנה, ומי מאיתנו שלא יכולים לחגוג בבית שלהם או עם כל בני המשפחה). אם ננסה להתעלם לרגע קט מהן, נשאל איך מסתדרים בבלגן שבסדר המשפחתי – חמות עם כלה, חם עם חתן, נכדים עם בני דודים, הורים וילדים, וכל יתר המשפחתולוגיה הצפופה.
אצל מי אתם בערב חג?
זה מתחיל כבר חודש-חודשיים לפני החג, תלוי במידת הקונטרול פריקיוּת של המארחות הפוטנציאליות, בין אם הן מהסוג הקובע עובדה "אתם אצלנו בערב חג!", ובין אם מהסוג המתחשבן ועושה לנו מצפון (בלי לציין מאיזו עדה): "אבל בחג הקודם הייתם אצלם…"
מה עושים? ובעיקר איפה – בצד שלי או שלך? אצל חמותי, דודתי, גיסתי או אחותי? את ההזמנה של מי נקבל? זה מלכוד 22, כל תשובה לא נכונה! בואו נודה על האמת, הרי בכל חג אותה דילמה, ואין מה לשחק אותה מופתעים. לכן נקדים תרופה למכה, נחשב את החישובים שלנו לפני שהטלפונים מגיעים ונחליט מראש למי להיענות בחיוב, ואיך לסרב בעדינות בלי לפגוע באלה שלא.
אין לי מה ללבוש!
ערב חג, וכל הארון של המתבגרת הצעירה (בת החמש או החמש עשרה, זה לא באמת משנה) על המיטה: "זה קטן עליי", "זה מכוער!", "כבר לבשתי את זה למסיבה של מיקה!", "אמא אין לי מה ללבוש! אני לא הולכת!"
מה עושים? שוב התרופה והמכה מככבות. גם אם אני בטוחה במיליון אחוז שיש לה מה ללבוש – אבדוק איתה כמה ימים קודם, ונחליט יחד על אופציה אחת או שתיים שהולמות בעיניה את האירוע. ואם צריך להתחדש, נרכוש בזמן בגדים או נעליים. וברגע האמת, במקום לצרוח על הצווחנית בחזרה, ניקח רגע לחבק ולהרגיע.
כבר שבוע לא עצמתי עין!
עם כניסתנו לארוחת החג, אנחנו לא מפסיקים לשמוע מהמארחת תלונות וטרוניות (מוצדקות בהחלט, אגב) בסגנון: "אני כבר שבועיים על הרגליים, שבוע שלם רק קירצפתי את הבית, כבר ארבעה ימים ברצף אני מבשלת, נתפס לי הגב רק מלהוריד את הכלים מלמעלה, אני גמורה מעייפות…" וייסורי המצפון שלנו מציקים/
מה עושים? גם אם זו בעלת הבית הכי קונטרול פריקית כאמור, וגם אם היא תסרב, וגם אם היא לא תסרב – היא תמשיך לקטר (נכון שזה נשמע קצת כמו "דיינו"?), אנחנו נציע עזרה וניתן יד בכל מה שאפשר להוריד ממנה: לבשל (או להזמין קייטרינג), לנקות (או לשלוח עוזרת), להוריד את הכלים מלמעלה, לערוך את השולחן, וגם נישאר לעזור לסדר, לארגן ולנקות אחרי הארוחה – שנרגיש שתרמנו את חלקנו; גם אם היא תמשיך לקטר מכוח האינרציה, המצפון שלנו יהיה קצת יותר נקי, וגם זה משהו.
מתי יוצאים?!
שעת היציאה בערב החג המוּעד לפקקים, במיוחד כשהמארחים לא גרים בשכונה שלנו, היא מוקד ידוע למריבות בין בני זוג (למה בגללך אנחנו תמיד מאחרים? מה הבעיה לצאת בזמן? זה לא נעים!), בין הורים לילדים (למה לוקח לך כל כך הרבה זמן? צאי מהמקלחת כבר! יש עוד אנשים בבית הזה!) ובין המארחים לאורחים (למה כולם צריכים לחכות לכם תמיד? האוכל מתקרר!).
מה עושים? מכינים לו"ז משפחתי שמבוסס על גזירה לאחור, פלוס חצי שעה-שעה מקדם היסטריה. כמה זמן לוקח להגיע פלוס למצוא חניה בערב חג (אתם יודעים, כבר הייתם בחגים הקודמים…), כמה זמן לוקח לכל אחד מבני המשפחה להתארגן, את מי צריך לארגן ראשון (הכי קל את הקטן, להושיב אותו מקולח ולבוש עם משחק או מסך, ובזמן הזה לעזור לגדולה למצוא את הנעליים, לאמצעי את הבושם, או להפך, וכמובן להתארגן בעצמכם), וכמה זמן קודם צריך להדליק את הדוּד, שלא ניתקע בלי מים חמים אחרי שכולם מוכנים… לא לשכוח לקחת לדרך משחקים שיעבירו לילדים את הזמן בנעימים, ולא נגיע לארוחת החג אחרי שעה מורטת עצבים של "אמא, מתי מגיעים?!".
מה נביא לה מתנה?
תחסכו מעצמכם את מבוכת המתנה המסתובבת, גם אם ממש בא לכם לתת לה בחזרה את האגרטל שהיא נתנה לכם בשנה שעברה ואתם נתתם לה לפני שלוש שנים.
מה עושים? תשאלו מה היא רוצה או צריכה, או שתביאו מתנה מתכלה: שוקולד (חדש ולא ממוחזר!) ו/ או בקבוק יין – כנ"ל, תמיד הולך; או עדיף: מתנה אקטואלית של אחד המארזים לחג של משפחות החטופים/ ממרכולתם של המפונים, וכך עשיתם משהו קטן וטוב לכל הצדדים.
המבקרת הראשית
אתם נכנסים, מקולחים ולבושים, עם מתנה מיוחדת, סלט וקינוח, ואפילו בזמן – עשיתם וי על כל הרשימה, מגיע לכם צל"ש! אבל היא כהרגלה, תמיד תמצא מה לא בסדר גם מתחת לאדמה: "מה קרה, עלית במשקל?", "מה זה, לא קנית לילדה נעליים חדשות לחג?"; "למה הבאת סלט גזר? במילא הכנתי. תקחי הביתה"; "שמעת שיוסי ושרית קנו דירה/ מכונית חדשה/ בדיוק חזרו מחו"ל? למה אתם לא עוברים/ קונים/ נוסעים?"; "נו, אפשר להגיד מזל טוב? אתם כבר בהריון?"
מה עושים? לא־לא־לא נכנסים לוויכוחים, הצטדקויות ודיונים, בטח לא לריבים. לא תגידי לה שדווקא קנית נעליים חדשות לילדה אבל היא סירבה לנעול אותן; שאולי יוסי ושרית קנו דירה חדשה אבל הם רבים פיצוצים, ואת מעדיפה דירה ישנה וזוגיות טובה; שאת ממשיכה להילחם במשקל וממש מבאס אותך על סף דמעות שלא רואים. במקום זה בולעים את העלבון ומהנהנים (כן או לא עם הראש זה מספיק). אין לה באמת זמן לשמוע אותך, היא רק רצתה להוציא קיטור, גם אם זה על חשבונך. למען שלום בית הבליגי במקום, ואם תרצי מחר או בעוד שבוע לקחת אותה לשיחה בארבע עיניים, זה עניין אחר.
אני בכלל לא עייף…
המשפט הזה הוא סימן מוסכם על כל ההורים שהילד הרוג מעייפות. וגם לא תמיד הוא מספיק להגיד את זה לפני שהוא נרדם על המרק עם כל הפרצוף.
מה עושים? היערכות קלה תוכל לצמצם את האפשרות לתקרית: משתדלים לשלוח אותו לשנ"צ בצהרי היום של ערב החג (ורצוי שכולנו נעשה זאת); מבקשים מאוד מבעוד מועד מהמארחים ומכל הנוכחים להתחיל את הסדר מוקדם ככל המתאפשר, במיוחד אם אתם המשפחה היחידה עם הילדים הקטנים ולהם אין נטייה מראש להתחשב; למרות כל זאת: מביאים איתכם פיג'מה ומברשת שיניים, וכשמגיעה השעה והפיהוקים מצד העולל מאיימים לבלוע את האורחים, מתנצלים ועושים הפסקה, מחליפים לו את בגדי החג לפיג'מה, צחצוח ולמיטה הקרובה, או אם הוא מתעקש "אני בכלל לא עייף, אני רוצה להיות עם כולם" – להניח על הספה בסלון עד שהוא נרדם.
חג שמח ונאחל שרק אלה יהיו הצרות שלנו. ולמרות כל השטיקים הצפויים של החגים, הלוואי שתמיד נהיה כולנו מסובים, ושנזכה לחג חירות אמיתי עם כו־לם בבית.
הכתבה פורסמה במגזין לאשה ב-7.4.2025
