“לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה….” האמת שבבתי קפה נוצרות השיחות הכי טובות. בשנה שלפני הקורונה התחלתי במסורת “קפה עצמאית” – דייט עם עצמאית וצלילה לעולם שלה. אז עכשיו, כשעם תו ירוק משולש אנחנו יכולים שוב לשבת בבתי קפה ולדבר על החיים שלנו, השקתי את המסורת מחדש עם עינת לביאד
רוני לנגרמן זיו
עינת לביאד אומנם עשתה קאמבק מפתיע (שהפתיע גם אותה) להוראה אחרי שנתיים “שבתון” ובהחלטה ספונטנית הצטרפה בספטמבר לצוות חטיבת הביניים דרור, אך התכנסנו כאן (בבנדיקט ביתן אהרון) לדבר על הנושא החביב על שתינו: כתיבה, ובפרט ספר הביכורים שלה, “בדק בית”, שיצא לאור לאחרונה.
“תגידי, איך בכלל הגעת לכתיבה?” שאלתי אחרי שהבנתי שהבחורה למדה מדעי המחשב ומתמטיקה, מינהל עסקים, הייתה קונדיטורית ובעלת בית קפה, עשתה תואר שני בחינוך, לימדה בחינוך מיוחד, ובטח שכחתי עוד כמה דברים בדרך.
“תמיד הייתי ילדה שקוראת, בת לעולה חדשה בבית שלא היו בו ספרי קריאה. היו לנו בבית רק ספרי לימוד, וספר תנ”ך. חלמתי על ספרייה גדולה, וכילדה ביליתי המון בספרייה העירונית בקריית טבעון.
לפני כמה שנים, אחת האמהות מהגן של הבת שלי שאלה אותי אם אני רוצה לבוא איתה לסדנת כתיבה. לא ידעתי בדיוק מה זה, אבל זרמתי. ומאז לא הפסקתי לכתוב, ללכת לסדנאות כתיבה, וגם התחברתי מאוד לאותה אמא שהפכה לחברה טובה.
שמתי לב שאני כותבת קטעים קצרים, ורק בדיעבד הבנתי שאני כותבת שירה. גם כשביכול כתבתי פרוזה, הטקסטים היו עם קצב, עם מוזיקה, עם תיאורים ודימויים. רק לא הגדרתי אותם כשירים.
לפני שנה וחצי, בסגר הראשון, נכנסתי עם הבת שלי לסדנת כתיבה לנוער בזום עם נעם פרתום, והמנחה אמרה איזה משפט שפתאום הקפיץ לי שיר. יצאתי מהחדר, כתבתי את השיר בטלפון וחזרתי לחדר. זה היה השיר הראשון שכתבתי, ומאותו רגע נפתח איזה סכר והתחילו לפרוץ דרכו המון שירים”.
איך התחלת לפרסם את השירים?
“אני קודם כל כותבת לעצמי, לא כדי לשתף. אבל אני בן אדם שמשתף בפייסבוק דברים מהחיים, טקסטים שאני אוהבת. אז שיתפתי גם את השירים שכתבתי, והתגובות היו מדהימות ומפרגנות. אני אוהבת את הדיאלוג עם הקוראים, הוא חשוב לי, הוא נכון לי, הוא מכוון אותי ומלמד אותי הרבה. הידיעה שהשירים שלי מצליחים לגעת באנשים חשובה לי. גם כקוראת שירה, אני יודעת כמה טקסט יכול להשפיע, פיזית ממש”.
איך נולד הספר, וכל כך מהר?
“הספר הוא קודם כל סגירת מעגל רגשית, פרידה מההורים, היה חשוב לי לא להשאיר אותו בבטן. ההוצאה שלו היתה חלק מהעיבוד של הרגשות. רציתי להחזיק אותו ביד, שהמילים שלי יהפכו למציאות. זה יושב גם על הפרעת הקשב שלי שאני לא מסיימת דברים, וגם על הילדה שלא הייתה לה ספרייה בבית והיא מאוד אוהבת ספרים. רציתי שיהיה לי ספר, שהדברים יקבלו תוקף. כל הספר נכתב בחמישה חודשים, ושנה אחרי שהתחלתי לכתוב כבר היה לי ספר ביד. הספר יצא באביב בהוצאת קתרזיס בעריכת דורי מנור, ובכריכה יש איור מופלא של גבריאלה ברוך. ברגע שראיתי אותו, ידעתי שזו תהיה כריכת הספר שלי. את השם של הספר אגב, המציא אופיר בעלי”.
אילו תגובות הספר קיבל? האמת שבכלל לא מובן מאליו שאנשים קוראים שירה. פעם ראיתי אישה שלא הכירה אותך בכלל, שלקחה את הספר שלך ליד, קראה את המילים הראשונות ופתאום התחילה לבכות. זה מטורף.
“מרגש ממש. הספר קיבל חיבוק גדול, אהבה, הכרה ותגובות מפרגנות וחמות. כשאנשים התחילו לקרוא אותו באמת קרו לי דברים מדהימים. זה זלג לי לחיים.
הספר הוא בעצם ספר פרידה מאמא שלי, שנפטרה לפני 15 שנה. אבי נפטר לפני שלוש שנים וזה טרי מדי, על אמא אני כבר יכולה לכתוב. לסגור מעגל. כשהזמינו אותי לשבוע הספר בקריית טבעון, שם גדלתי, פגשתי את האחות טובה, האחות שליוותה את אמא שלי ברגעים האחרונים לחייה, וזה כל כך ריגש אותי.
אבל עוד משהו קרה לי כשהבנתי שאנשים קוראים אותו. פתאום נלחצתי. כשכתבתי לעצמי לא הפעלתי את העורכת שבי. מאז אני יותר ביקורתית כלפי הטקסטים שאני כותבת. מאז שהספר יצא, לא העליתי שירים חדשים. משהו בתנועה הזו של השירים החוצה ממני, הלחיץ אותי. הרגשתי שאני צריכה לקחת צעד אחורה, אני לא אוהבת להיות בפרונט.
החלטתי בתקופה הזאת להתעסק יותר בתכלס: ליווי כתיבה, עריכה וסדנאות, לעסוק במלאכת הכתיבה. וגם חזרתי להוראה, כי באמת התגעגעתי לעבוד עם נוער. הייתי צריכה משהו לאחוז בו במציאות. ויש משהו בהוראה, בחיכוך הזה עם המציאות, שנותן המון חומרים לעבוד איתם. יש משהו בשגרה ששם את הרגליים על הקרקע. כדי שאוכל לחזור פנימה לכתיבה אני צריכה להתעסק בחיים עצמם. פחות אפקטיבי לי לברוח לאיזה ריטריט כתיבה במדבר כדי לכתוב. בחיים עצמם מגיעים החומרים”.
עינת לביאד, נשואה לאופיר ואמא לשלושה מהשרון, משוררת, מלווה כותבים בתהליכי כתיבה, עורכת ספרותית, עובדת בימים על הרומן הראשון שלה, מנחה סדנאות כתיבה עם נועה גוטר שגיא. לרכישת הספר: https://einatlaviadminpak.com
