אנחנו מתים שהילדים ייצאו קצת מהמסכים ויחוו ילדות כמו שאנחנו חווינו – של חברים וכדורגל. אבל הם חיים במאה ה-21 ונולדו עם הטאץ’ סקרין ביד… אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להפחית את זמן המסכים של הילדים?
רוני לנגרמן זיו
מה לא לעשות
לא לצפות שהילדים יתנתקו בעצמם מהמסכים. הם נולדו עם הטאץ’ סקרין ביד, זה חלק מהחיים שלהם בכלל ומחיי החברה בפרט. בנוסף, זו פעילות מאוד אטרקטיבית, וכדי שהם יתנתקו מהמסכים צריכה להיות אטרקציה גדולה יותר. להגיד להם “תעזבו כבר את המסך, קחו ספר! אני בגילכם…” זה לא יעיל במיוחד, זה יוצר אנטי, ומשפט כזה בעיקר מגיע מחוסר אונים ותסכול שלנו מכך שאין לנו פתרונות ממשיים לדילמה הזו. בנוסף: לא להעניש (“אנתק לך את האינטרנט!”) ולא לתת כפרס (“תסדר את החדר ואחזיר לך את הטלפון!”). כל ההתנהלות סביב המסכים (ובכלל) כדאי שתהיהבתקשורת פתוחה בגובה העיניים מאשר ביחסים כוחניים של פרסים ועונשים.
דוגמה אישית
תסתכלו עליהם ותראו אותנו. גם אנחנו מחוברים מאוד למסכים שלנו, קופצים על כל נוטיפיקיישן. אז תגידו “אבל אנחנו עובדים, והם סתם משחקים…” מבחינתם הם רואים – ומחקים. אם אנחנו רוצים שהם יתנתקו, עלינו להתנתק. לא נדרוש מהילדים לדחות סיפוק שאנחנו לא יכולים לדחות בעצמנו. לא בבת אחת, כמובן, הרי זה לא ריאלי שכולנו נזרוק את הטלפונים לים. אפשר להחליט למשל שארוחת ערב היא זמן נקי מסלולריים, כולל לא קמים לווטסאפים או לצלצולים (ועל כולנו לעמוד בזה!); אפשר להחליט שיש עמדת הטענה במרכז הבית, וכולם מטעינים שם את הטלפונים בשעה מסוימת בערב ולא נכנסים איתם למיטות. ככל שנתחיל בגיל צעיר יותר, ההרגלים ייטמעו מהר יותר.
לעדכן מראש
כשאנחנו מעוניינים לרתום את הילדים לפעילות כלשהי (שלא לומר מטלה), שעשויה להיות פחות אטרקטיבית מהמסכים וככזו היא פוטנציאל להדליק מריבה בינינו לבינם, נעשה זאת תוך שמירה על כללי הבקשה: קודם כל בנימוס (בבקשה ותודה), עם עידוד מלא אחרי הביצוע (“ממש עזרת לי, תודה”) תוך עדכון מראש (למשל נשלח ווטסאפ: “אני בדרך חזרה מהסופר, אגיע בעוד חצי שעה, אם תוכל לעזור לי לפרוק את הדברים, תודה”); מתן בחירה במידת האפשר כשזו אינה מטלה דחופה (“אשמח אם תוכל לעזור לי לסדר את הממ”ד, בוא נקבע יום ושעה שמתאימים לך”) – וגם כשזו מטלה שמחכה לביצוע (“תוכל להוריד את האשפה אחרי שייגמר הפרק? תודה”), ועם זאת לא לחשוב שהם יזכרו לבד, זה לא בראש מעייניהם. הם לא עושים לנו דווקא. לתזכר, בעדינות ובלי ארסיות (“זוכר שקבענו מחר בבוקר…?”; “זוכר שהבטחת לי שאחרי התוכנית…?”).
שיחה מקדימה
כשאנחנו לא בבית והילדים כן, אין לנו באמת שליטה (והאמת, אין לנו שליטה בכלל בחיים) על הבחירות שלהם, אך כן יש לנו השפעה. כשהדברים נעשים בשיחה בגובה העיניים, עם הבנה שלנו את הצורך שלהם (בשחרור גבולות), מאוד ייתכן רצון טוב מצדם להבין את הרצונות שלנו. כלומר, חשוב לאפשר את החופש בחופש, ואם יש מגבלה של שעות מסכים בשנת הלימודים אולי לא ריאלי לצפות שהיא תישמר כשיש להם שעות רבות לרבוץ בבית בלי מסגרת לימודים. עם זאת אפשר לעשות עם הילדים הסכם שבמסגרת הזמן העומד לרשותם עד שאנחנו חוזרים הביתה, יש להם מטלות מסוימות (אם אלה מטלות של הבית או שיעורים לחופש) ובשאר הזמן הם חופשיים לנווט בין מסכים, חברים, תחביבים וכו’. בשיחה הזו אנחנו ניתן את ה”מה חשוב לי” שלנו, ונשאל אותם לדעתם! לא לדלג על הקטע הזה – אחרת זו תהיה עוד שיחת הטפה שאנחנו מדברים והם לא באמת מקשיבים… העיקרון של שיחה הוא שלכל אחד מהצדדים יש אפשרות להתבטא, להקשיב ולהיות מוקשב, נשאל: למה הם מצפים? מה היו רוצים? כמה שעות ביום הם חושבים להיות במסכים? ומה הכוונה “במסכים” – זו רק רק הכמות (הזמן) אלא גם האיכות (של הפעילויות – וחשוב להתמצא במשחקים שלהם, באתרים שהם גולשים בהם, ביוטיוברים שהם צופים בהם, ברשתות החברתיות שהם משוטטים בהן – זה זמן השיתוף וההתעניינות). זה שהקשבנו לא אומר שכל בקשה שלהם צריכה להיענות בחיוב! נשקול את כל ההצעות והבקשות ונגיע יחד להסכם שכולל גם את שעות המסכים שלהם וגם את ביצוע המטלות, וגם את התוצאות (הידועות מראש!) במקרה של הפרת ההסכם.
פורסם במסגרת כתבת מומחים ב-Ynet הורים 3.7.2018
