מה עובר על הילדים שלנו פתאום, שברגע שינו את עורם? מה עובר עלינו בתקופה הזו? ומי הם זקוקים שנהיה עבורם?
רוני לנגרמן זיו
האם אתם כבר שואלים את עצמכם איפה הילדה החמודה שלי, ומי זו הילדה שנראית כמו הילדה שלי אבל מתנהגת בטירוף, כאילו איזה שד נכנס בה? ומי זה הילד שנראה כמו הילד שלי, אבל נוהם במקום לדבר, ממלמל מילים לא ברורות וטורק דלתות? ברוכים הבאים לגיל ההתבגרות.
זוכרים שבספרים של פעם הגדירו את גיל ההתבגרות "מ-12 עד 16"? אז בשנים האחרונות גיל ההתבגרות מתח קצוות ומוגדר בספרות המקצועית בין 10 ל־30(!). כמובן שאצל כל ילד זה אחרת וטווח ההתנהגויות נרחב, אבל אם הילד שלכם מתקרב לסיים את העשור הראשון בחייו, ייתכן שאתם חווים את המופעים הראשונים של המתבגר שבדרך.
מה עובר עליהם?
גיל ההתבגרות הוא כמו חטיבת הביניים, וכנראה שלא במקרה המתבגרים הצעירים שלנו נמצאים בה – לא פה ולא שם. הם כבר לא ילדים, ועוד לא מבוגרים. הולכים במעין מסדרון, די חשוך ומפתיע, אפילו מבהיל, שבעיקר לא ברור להם לאן הוא מוביל.
חיצונית: בכל בוקר הם מתעוררים ולא יודעים את מי הם יפגשו מולם במראה: הגוף מתרחב, מתארך, הפנים מתכסות פצעונים, השיער לא מסתדר – וכל זה בתקופה שהמעמד החברתי שלהם הכי חשוב: תגידו, איך הם יכולים לצאת בבוקר מהבית כשהם נראים כך, מול כולם?
פנימית: הם מרגישים סערת רגשות מטורפת בגוף – ההורמונים משתוללים, הם מעולם לא הרגישו סערה פנימית כזו ואינם יודעים איך לנתב אותה – הכל נראה להם קיצוני, חשוב, דחוף, הכי גורלי! לכן הרבה מזה מתפרץ החוצה, מולנו ההורים – אם זה בטריקת דלתות, דיבור לא נעים, נהמות, חוסר הקשבה, עצבים וכעסים, בכי והתפרצויות רגשיות כביכול ללא סיבה נראית לעין.
קוגניטיבית: המוח שלהם בשיאו – הם חושבים, שואלים שאלות, מנתחים אירועים בלי סוף, בטוחים שרק הם יודעים מה טוב בשבילם, חוקרים את עצמם ולא תמיד מרוצים ממה שהם מגלים.
טוב, אז מה עושים?
גם אנחנו היינו שם: קודם כל, אם אנחנו ננסה להיזכר בעצמנו בגילם, זה יעזור לנו להבין אותם. דבר שני, אם אנחנו כמבוגרים לא יודעים איך להתמודד איתם – תחשבו עליהם – הרי הם רק ילדים, איך הם יידעו להתמודד?!
להבין אותם: חשוב שנדע שזה טבעי, שזה לא נגדנו ושהם לא עושים לנו דווקא! עובר עליהם משהו מאוד לא פשוט, וגם אם הם מתנהגים לגמרי ההפך – הם זקוקים לנו עכשיו יותר מתמיד. שנקבל אותם, שנבין אותם, שנכיל אותם.
להגדיר תפקיד מחדש: התפקיד שלנו לא נעלם, הוא רק השתנה. הרעיון של הורות למתבגרים הוא, כמו בעולם הטכנולוגי – לעדכן גרסה. אנחנו עדיין בתפקיד ההורים שלהם, אך הגדרת התפקיד השתנתה. אולי הם נולדו עם הטאץ' סקרין והעולם הווירטואלי בכף ידם – אבל אין להם ניסיון חיים, אין להם מספיק כלים ומיומנויות, הם לא יודעים מספיק על העולם האמיתי. ושם התפקיד שלנו.
להיות המאמנים שלהם: התפקיד שלנו הוא להיות המאמנים שלהם לחיים, המלווים האוהדים שלהם בעולם החדש הזה – עולם המבוגרים שהם עומדים בפתחו. אולי אנחנו כבר פחות במחלקת תפעול, אך יש לנו תפקיד עצום במחלקת הערכים – המותר/אסור, הנכון לא/נכון. בהחלט, לשים גבולות. אבל לבדוק עם עצמנו: האם עדכנו את הגבולות בהתאם לגיל שלהם (שעת שינה, שעת חזרה, אחריות על הלימודים…) או שאנחנו עדיין תקועים בגיל שמונה?
לשמור על ערוץ פתוח: איך עושים את זה? פחות בהנחתות, איומים, צעקות, מאבקי כוח, עונשים – ויותר בשיח פתוח, בשאלות שיעזרו להם להגיע להבנות של מה טוב עבורם – בעצמם. ובעיקר, בהמון המון עידוד. נמשיך להאיר להם (ב-א', כן?) מי הם, מה הם שווים, במה הם טובים, מה הם מסוגלים ויכולים, במה אפשר לסמוך עליהם. נראה לנו שהם לא מקשיבים, אבל הם שומעים.
ליהנות יחד: כדי לשמור על קשר טוב, חשוב להגדיל את ההנאות. למצוא דברים ששנינו נהנים לעשות יחד – בין אם רכיבה על אופניים, שחייה, יצירה, ובין אם יציאה לסרט, בית קפה או בילוי בקניון. נכון, אנחנו עמוסים וגם הם – אבל זה חיוני למלא את מצברי היחסים הטובים של שני הצדדים. חשוב למצוא את הדרך ללבם, כדי להשאיר ערוץ פתוח לדבר איתם.
זמן שיחה: זמן שיחה לא אומר הטפות! שיחה אינה מונולוג (שלנו, על למה הם עשו/ לא עשו משהו), אלא דיאלוג. דיאלוג שבעיקרו שאלות שלנו, ותשובות שלהם. לדבר על החיים, על מה שמעניין אותם, על תחביבים שלהם, על העולם שלהם, על מה ששמענו בחדשות – הם יכולים להיות אנשי שיחה נהדרים אם רק נמצא נושאי שיחה שמעניינים אותם.
וכשיש התנגשויות? נפתור אותן מולם כמו אנשים בוגרים. אנחנו לא חברים שלהם, ואין לנו זכות להיות ברוגז איתם. אם יש דברים שחשובים לנו, שהם קו אדום מבחינתנו, שהם בגדר שמירה על בריאותם, בטיחותם וביטחונם הרגשי – נסביר מדוע החלטנו כך או אחרת (ואם "לכולם מרשים…"? חשוב שנשמור על קשר עם ההורים האחרים ונוודא שלא "לכולם מרשים"), ונכיל את הכעס והתסכול שלהם. מותר להם להתעצבן ולא להיות נחמדים כשלא הרשינו משהו שהם נורא רוצים.
מה לא? חשוב שנזכור שאנחנו לא חברים שלהם, והם לא רוצים אותנו ככאלה. לא שנתלבש כמוהם, לא שנאזין למוזיקה שלהם, לא שנשחק במשחקי המחשב שלהם, ובטח שלא נדבר בסלנג שלהם. זה מגוחך בעיניהם. אנחנו לא חברים שלהם כי חברים יש להם מספיק, וחברים באים והולכים, ואנחנו ההורים שלהם ונהיה שם תמיד עבורם, בשבילם, למענם, מאחוריהם. ונאהב אותם תמיד, לא משנה איזה מופע יציגו בפנינו.
ועוד חשוב, שלא נטעה לחשוב שהאחריות ליחסים היא של שני הצדדים באופן שווה. אמנם יש שיוויון בערך – שנינו (המתבגר שלי ואני) שווי ערך כאנשים, ולכן לא נשפיל, לא ננמיך, לא נזלזל, לא נעליב אותם. אך אף פעם לא יהיה שיוויון בתפקידים. אנחנו ההורים שלהם, ויש לנו תפקיד עצום ובלעדי בחייהם.
הכתבה פורסמה ב-mako הורים 27.9.2018
