החופש כבר כמעט נגמר, מאחורינו כל הקייטנות, קורסי הקיץ, החופשות המשפחתיות, קייטנת האמהות, כבר לא נעים להביא את הילדים לעבודה, נגמרו ימי החופשה ואיתם גם התקציב… זה הזמן לקייטנת סבא-סבתא (למי שזכה כמובן)
רוני לנגרמן זיו
קייטנת סבא-סבתא היא פתרון מעולה – ראש שקט עבורנו, אנחנו יודעים שילדינו בידיים הכי טובות, בית חם ואוהב, פנסיון מלא, כביסה, אמבטיות והכל כלול, כולל חטיפים, מתוקים, נשנושים, פינוקים והרבה מתנות…
אז איפה האבל?
ה”אבל” מגיע כשלנו יש מה להגיד על החינוך (או חוסר החינוך/ היעדר הגבולות לטעמנו) בבית הסבים. מזמן לא שמעתי טענות על סבים קשוחים מדי, בדרך כלל סעיף הפינוקים ללא הגבלה עולה בראש רשימת התלונות של ההורים. ובעיקר: “אותנו לא חינכתם ככה! לנו הצבתם גבולות, אפילו בקשיחות, אז למה לילדים שלנו אתם נותנים לקפוץ על הספה, לצפות בטלוויזיה בלי הגבלה, ולקבל עוד עוגייה ועוד עוגייה?”. אנחנו חוששים שייקח לנו יותר זמן להחזיר את הילדים לכללי הבית אחרי כמה ימים אצל הסבים, מאשר ייקח לנו להחזיר אותם לשגרת לימודים.
אז מה עושים?
קודם כל, לשחרר. הילדים בחופשה, הסבים נהנים להיות איתם – ולנו נותר לקחת צעד אחורה (נכון, זה לא פשוט!) ולהתערב כמה שפחות. להבין שאולי כשאנחנו היינו ילדים היו בבית הורינו חוקים אחרים – אבל זה כי תפקידם היה לחנך. עכשיו תפקידם הוא לפנק-לפנק-לפנק, אז אין מה להשוות, ואין מה לצפות שההיסטוריה תחזור (וכנראה טוב שכך).
לזכור שהסבים לא עובדים בשבילנו. הם לא עוד מטפלת/ בייביסיטר ששכרנו את שירותיהם ואמורים לעשות כדברינו. לכן ננסה להימנע ככל האפשר מוויכוחים על דברים שאינם קווים אדומים. עם זאת, אפשר לבקש מה שחשוב באמת. למשל, לא יותר מ… ממתקים, לא יותר מ… שעות טלוויזיה. לבקש זה בשפת הבקשה “חשוב לי מאוד ש… כי… תוכלו בבקשה? אשמח אם תעזרו לי בזה, תודה” – ולא בשפת הדרישה והתנאים.
פחות דרישות, יותר טיפים. במקום לבוא עם לו”ז מדויק, למשל שהילד חייב ללכת לישון כל ערב בשמונה, עדיף לתת טיפ: הילד אוהב לישון עם שני מוצצים, אחד בפה ואחד ביד. או: הוא אוהב את החביתה שלו עם גבינה וזיתים. לתת את הדגשים הייחודיים לכל ילד, שיקלו על כל הצדדים. יש דברים שאי אפשר לדעת אם לא חיים יחד באותו בית.
לא לקחת כמובן מאליו שההורים מפנים את הלו”ז שלהם עבור הילדים שלנו; לא לקחת כמובן מאליו שבגילם הם מצליחים להעביר ימים שלמים בלרוץ אחרי ילדים קטנים; לשאול אותם בעדינות אם זה באמת מתאים, לקרוא בין השורות ברגישות מתי הגבול שלהם; ולא לשכוח לומר תודה, תודה ושוב תודה.
