הבלוג של רוני // ביעור החמץ האישי שלי

או: מי יכול להמליץ על איך בדיוק עושים סדר בחיים? אני!

רוני לנגרמן זיו

פסח בפתח, ולצד ניקיון הבית מחמץ והשלכה לפח של כל החפצים שכבר אינם בשימוש, כדאי לעשות את זה גם לנפש. הסל שבתמונה נוצר במפגש נשים לפני פסח, שבו ביקשתי להשליך לסל את כל הדברים שהיינו רוצים להיפטר מהם בחיינו, משום שהם תוקעים אותנו ולא משרתים אותנו יותר. הנה מה שיש בסל שלי:

כעסים
“למה את כועסת?” שאל אותי אישי היקר בנימה הכי דאגנית בעולם. רק אז קלטתי שאני מתהלכת בימים האחרונים קצת כעוסה. אני כועסת על הילדים שהם לא זזים מהמסכים. אני כועסת על הבלגן שהם משאירים אחריהם בכל מקום. אני כועסת על המקרר הריק. אני כועסת על הכביסה שנערמת. אני כועסת על ערמות האשפה שלא נזרקות לפח. אני כועסת על העבודה שמצטברת לי על השולחן. אני כועסת על העבודה האקדמית שטרם התחילה להיכתב ועוד מעט צריכה להיות מוגשת למרצה. ואז הבנתי: כשאני כועסת על כל העולם – אני בעיקר כועסת על עצמי, שלקחתי על עצמי יותר מדי משימות, שאני לא מנהלת נכון את הזמן שלי. “את יכולה לכעוס עליי במקום לכעוס עליהם”, הציע לי העזר כנגדי. עם כזו הצעה, איך אפשר לכעוס עליו? קלטתי שאם אני רוצה להיפטר מהכעסים, אני צריכה להפסיק לכעוס על עצמי. זאת אומרת, לקבל את ההחלטות שלי. אם החלטתי לעבוד – לקבל את העובדה שהילדים במסכים ולא יוצאים לחיק הטבע עכשיו; שאם החלטתי להיות עם הילדים, העבודה לא תוכל להיעשות כמו שהיא נעשית כשיש לי את השקט שלי. אם המציאות היא כזו – הכעס שלי לא ישנה אותה, רק יקשה על ההתמודדות שלי. לשחרר את הכעסים ולאמץ במקומם קבלה. של העולם, של עצמי ושל ההחלטות שלי.


רגשות אשם
נדמה שייסורי מצפון, רגשות אשם, או איך שלא תקראו להם, באים בילט-אין עם ההורות. היה נדמה לי – עד שפגשתי את חברתי נ’, שהוכיחה שהורות לשלושה ילדים בהחלט לא חייבת לבוא עם רגשות אשם, ושאפשר להיות שלמה ושמחה עם הבחירות שלך, גם אם הן לא מוצאות חן בעיני כל השכונה ואחותה. נכון, היא לא פולניה כמוני, אבל באותה הזדמנות שאני בוחרת להשליך לסל את ייסורי המצפון שלי – אשמח להיפרד גם מקצת (או הרבה) מה”פולניות”. ייסורי המצפון האלה לא עושים טוב, כי הם גורמים לי להרגיש רע עם הבחירות שלי: אם אני בוחרת לצאת עם חברה לקפה, אני לחוצה כי אני לא בעבודה; אם אני בוחרת להישאר עוד שעה בעבודה, אני מתוסכלת כי אני “מזניחה” את הילדים; אם אני יושבת לכתוב פוסטים בלילה, אני מאוכזבת מעצמי שבחרתי לא לבלות את הערב עם בן זוגי… בקיצר, אני לא פה ואני לא שם – קרחת מכאן ומכאן. ביעור ייסורי המצפון יאפשר לי להיות. פשוט להיות במקום שבחרתי. ראשית, זה אומר לזכור שכל מקום שאנחנו נמצאים בו וכל דבר שאני עושה הוא מתוך בחירה – ושנית, להיות שלמה עם הבחירות שלי. וזה כבר שיעור לא פשוט.


ביקורת
קודם כל, אין דבר כזה ביקורת בונה. באדלר לימדו אותי שביקורת אינה מצמיחה, היא מנמיכה. אז רגע לפני שמעבירים ביקורת – על הילד, על בן הזוג, על קולגה או על ההורים, אעצור רגע ואשאל את עצמי: האם הייתי רוצה שידברו אליי כך, ואיך הייתי מרגיש? אמהות שואלות אותי “אז איך הילד שלי יידע מה לעשות אם לא אגיד לו?”. כי יש דרך להגיד, ולא כל דרך היא ביקורתית. בתור עתונאית במקצועי, פיתחתי חוש ביקורת ועט שנונה. כשקצת התבגרתי וקלטתי שתמיד יש מישהו מהצד השני שקורא את הדברים ועלול להיפגע – ירדתי מהעץ שלי ולקחתי צעד לאחור. החלטתי שאם אין לי משהו טוב לומר – פשוט לא אגיד. זה לא עושה טוב לא לי ולא למבוקר כל החצים המורעלים האלה. אז בואו נבחר לומר את הדברים שיש לנו לבני הזוג, לילדים, להורים, לעובדים – בצורה נעימה, כמו שהיינו אומרים לחברה טובה. תמיד יש עוד דרך. והביקורת – לסל וחסל.


דאגות
בפינת המחשב בבית הוריי תלוי המשפט “הדאגה לא לוקחת את הבעיות של המחר – היא לוקחת את השלווה של היום”. דאגות הן רק מחשבות. הן לא המציאות, הן רק המחשבות שלנו על המציאות, ותו לא. ואם הוא ייפול? ואם ירביצו לו? ואם יעליבו אותו? ואם הגננת תצעק עליו? ואם היא תשבור לו את הלב? ואם ואם… המחשבות האלה מטרידות אותי, גורמות לי לכאב לכאב, לחרדות ולכעסים, ולעתים אף לנהוג באימפולסיביות. מתוך רצון למנוע מצב שאין לי שליטה עליו, אני עלולה להצר את צעדיהם של האהובים עליי, למנוע מהם להתפתח ולהיות עצמאיים, לשדר להם שהעולם מסוכן ולגרום להם לתלות בי – ואף אחד מאלה לא ישרת אותם בחיים. אז מה לעשות עם כל הדאגות האלה? לזכור שהן רק מחשבות. הן רק בראש שלי ולא במציאות. ואם הן רק בראש שלי, הן שלי ואני בחרתי בהן, ממש כך! וגם אני זו שיכולה לבחור להחליף אותן במחשבות אחרות, שיביאו עימן רגשות אחרים ויגרמו לי להתנהג לגמרי אחרת! הדאגות שלי אינן תלויות באף אחד אחר מלבדי. יש בהנחה הזו הרבה אחריות, אבל גם אופטימיות. למשל: מה אם במקום לחשוב “הוא ייפול, הוא ייפצע, הוא יבכה”, אחשוב: הוא יצליח, הוא גדול, הוא עצמאי, הוא יכול! מה המחשבה הזו מאפשרת לי להרגיש? שמחה, גאוה וביטחון. ואיך היא מאפשרת לי להתנהג? לשדר לילד שאני סומכת עליו, ושהוא יכול לסמוך על עצמו! שגם אם יש מכשול או סכנה בדרך, שהוא יכול ויודע להתמודד. ומי צריך יותר?


פחדים
פחדים הם עניין עמוק שאי אפשר לפתור אותו בפסקה אחת, אבל מי לא מייחל לכך שיוכל להשליך כמה פחדים אל הפח?! אני מרגישה שהפחדים עוצרים אותי, תוקעים אותי, מעכבים אותי מלהגשים את עצמי. באימון אדלריאני קוראים לפחדים “שומרים” – הם שומרים עלינו מפני סכנה, תחשבו הישרדות: הם שומרים שלא נלך לבד ביער, שלא נקפוץ לבור עמוק, שלא נתחיל דרך שאנחנו לא יודעים איך נצא ממנה. הפחדים טבועים בנו עמוק מילדות (מישהו שאמר לנו “אל ת…” אל תקפוץ/ אל תטפס/ אל תתקרב/ אל תלך – זה מסוכן) ומאותו רגע הטמענו את ההתנהגות הזו. כדי להתחיל להתמודד עם הפחדים אחד אחד, מציעים באימון אישי לדבר איתו, להתיידד איתו, לשאול אותו מפני מה הוא שומר עליי, ולבדוק האם הוא עדיין רלוונטי לחיים שלי היום, או שאני כבר לא צריכה את חיבוק הדב שלו. לומר לו יפה תודה על כל השנים ששירת אותי בנאמנות, אבל בפסח הזה הוא מושלך לסל עם כל החפצים הישנים.


פרפקציוניזם
למען האמת, הייתי בטוחה שאני לא פרפקציוניסטית בכלל. רחוקה מזה שנות אור. אני? ממש לא בכיוון. כולן כאלה טובות ב… ואני כל כך לא. לא הייתי מוכנה להודות שפרפקציוניזם – שאיפה לשלמות, הוא מנת חלקי. אני, מה פתאום? מסתפקת במה שיש. בטח. עד שקלטתי שכל הסיפור הזה שאני מספרת לעצמי, על כך שאני לא מספיק טובה ב… הוא-הוא בדיוק פרפקציוניזם. כשקלטתי, התחלתי לאסוף לעצמי דוגמאות והוכחות הכי בקטנה: אם העוגה קצת נשרפה, לא אגיש אותה ואקנה בקונדיטוריה; אם הכנתי כרטיס ברכה בכתב יד והכתב לא נראה לי, אתחיל מהתחלה ואדפיס במחשב; על העבודה שלי אעבור מאה פעם לפני שאגיש אותה, כנראה שלא סתם אני עורכת לשונית שרואה את הפסיקים הקטנים והרווחים הכפולים; שלא לדבר על איך החתונה שלי היתה מתוכננת לפרטים הכי קטנים, עד לרמת איך יעמדו הסכין והמזלג, אילו פרחים יהיו על החופה ובאיזה צבע יהיו המפיות (כתום…); לפרפקציוניזם הזה יש מחיר גבוה – עבודה קשה, מסתכלת, סיזיפית, שלא נגמרת ובעיקר שאף פעם לא מספקת. הפרפקציוניזם הזה מגיע מהפחד ש”יתפסו” אותי – לא מוכנה, נופלת, נכשלת, מפספסת, טועה, לא מדויקת. הפרפקציוניזם הזה צריך ללכת לפח הזבל של ההיסטוריה. כדי שהוא יוכל ללכת לשם, צריך קודם כל לסלק את הפחד הזה. להבין שיאהבו אותי גם אם אהיה קצת פחות (ואולי יאהבו אותי יותר אם יגלו שגם אני לא מושלמת?! אה…), ושגם אם לא יאהבו אותי – אז מה?!


קנאה
לא נעים להודות – אבל היא קיימת: איך זה שהם עברו דירה/ קנו מכונית חדשה/ יוצאים כל חודשיים לחופשה, מאיפה יש להם כסף? בטח ירושה; להיא יש עבודה ממש דבש, מן הסתם יש לה קשרים עם הבוס; איך היא נראית ככה אחרי שלוש לידות? בטוח עשתה ניתוח; איך זה שהילדים שלהם כל כך מחונכים? בטח הם הורים ממש קשוחים… ואפשר להמשיך עוד ועוד. הקנאה הזו אינה משרתת אותי, אינה מקדמת אותי למקום טוב יותר, גורמת להרגשת קורבנות (למה לי אין/ למה לי לא מגיע) ורק מכניסה אנרגיות שליליות ליחסים. אז יאללה, אני משליכה את הקנאה לפח, שורפת אותה עם החמץ, ומחליטה להיות שמחה בחלקי ולפרגן מכל הלב (באמת!) לאחרים על השמחות שלהם.


הפורסם פורסם בבלוג שלי בסלונה 12.4.2014

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

סוף טוב

בימים הקרובים יחזרו הילדים הביתה עם תעודת סיום השנה. לא חשוב מה כתוב בה, כמו שחשוב מי שאוחז בה (או מחביא אותה בתיק ואפילו יותר

קרא עוד »

אהבה בימי קורונה

“יחד ננצח את הקורונה” אמרנו מהסגר הראשון, אבל מה עם האהבה? מתי היא תנצח? מתחילת משבר הקורונה הזוגיות נשכחה מאחור ומעלה בעיקר אבק. כולנו מותשים,

קרא עוד »

איך שומרים על קשרי משפחה?

אומרים שמשפחה לא בוחרים, לא את המשפחה שנולדים לתוכה וגם לא את המשפחה שמתחתנים איתה, אך בייחוד בתרבות הישראלית, המשפחה היא חלק אינטגרלי מחיי היומיום

קרא עוד »

המעודדת בע”מ

למה כל כך חשוב לעודד את הילדים? ואיך הם ילמדו אם לא נגיד להם כל הזמן מה הם לא עשו בסדר? רוני לנגרמן זיו “למה

קרא עוד »

אל תחליטי עליי!

מי לא מכיר את המשפט שבכותרת? ילדים אומרים זאת משום שכך הם באמת מרגישים! בעולם שלהם המבוגרים קובעים, מחליטים ואומרים להם מה לעשות, ומשאירים להם

קרא עוד »

אמא (לא) יודעת הכול

צריך הרבה אומץ כדי להודות שאני לא תמיד יודעת הכול. כי אמהות תמיד יודעות מה טוב לילדים שלהן, לא?רוני לנגרמן זיו אנחנו בטוחות שאנחנו יודעות

קרא עוד »

איך אפשר לסמוך על הגננת?

לקראת פתיחת שנת הלימודים ראיינה אותי העתונאית מאיה פולק לכתבה “גננות במעקב” שהתפרסמה במוסף “שישבת” של “ישראל היום” – הראיון המלא כאן. אז כיצד הורים

קרא עוד »

בשם האהבה

לפני עשר שנים לא חשבנו שנירדם בכל ערב עם הילדים או מול הטלוויזיה. רוני לנגרמן זיו חוזרת להשקיע בזוגיות “זרקתי אותו מהבית!”, הנחיתה עליי חברתי

קרא עוד »

בוקר ראשון בלי אמא

איך להשאיר את התינוק בפעוטון בלי לבכות כל הדרך הביתה? רוני לנגרמן זיו אני זוכרת את היום הראשון שלו בגן. הפקדתי אותו בידיים רועדות בידיי

קרא עוד »

זה שיר פרידה

הילד מתקשה להיפרד בבוקר בגן, מה עושים? רוני לנגרמן זיו מכירים את התסריט שאנחנו מריצים לעצמנו בראש על הבוקר – אוף, בטח שוב יהיה קשה,

קרא עוד »

כל ההתחלות….

אין ספק, לשלוח את הילד לגן זה לא פשוט – בעיקר לנו ההורים הדואגים ויודעים שאין מי שיטפל בו טוב יותר מאיתנו. כמה עצות לימים

קרא עוד »

חזל”ש זה כאן ועכשיו

האחד בספטמבר חוזר ובגדול. איך מחזירים את הילדים לשגרת שנת הלימודים? רוני לנגרמן זיו אחרי שנתנו להם לישון עד מאוחר, לאכול בגדול ולשכוח מכל מה

קרא עוד »

כמה מילים על חוגים

האם למלא את הלו”ז של הילדים בחוגים? במה זה תלוי? ואיפה השיקולים שלנו (זמן, כסף) במשוואה? רוני לנגרמן זיו תפקידם של חוגים הוא לפתוח את

קרא עוד »

חוגים ואחים

מה עושים עם האחים כשהילד בחוג? איך הופכים זמן המתנה לזמן מתנה? רוני לנגרמן זיו דילמה מוכרת: לקחנו את אחד הילדים לחוג, יש עוד 45

קרא עוד »

“אז תלכו אתם לחוג!”

הילד ביקש לפרוש מהחוג, מה עושים? בודקים איתו את הסיבה האמיתית לבקשה, ומגיבים בהתאם רוני לנגרמן זיוחוג הוא פעילות פנאי, וכפעילות פנאי היא לתפיסתי נתונה

קרא עוד »

הורים בגן ילדים

למה חשוב כל כך לבנות יחסים טובים עם הגננת? ואיך עושים את זה? רוני לנגרמן זיו המשולש הורים-גננת-ילד הוא משמעותי מאוד. מדוע? אנחנו רוצים שלילד

קרא עוד »

ביי-ביי בייבי

גם אחרי שעוברים ימי ההסתגלות הרשמיים הראשונים, עדיין לא פשוט. לא פשוט להם להיפרד, לא פשוט לנו להשאיר ילד בוכה בגן, כולנו מותשים, אז מה

קרא עוד »

60 שניות על… תעודות

איך אנחנו מגיבים לתעודות של הילדים? רוני לנגרמן זיו בימים אלה הילדים שלנו מקבלים תעודות.האם אנחנו: א. אדישים לזה לגמרי; זה ממש לא מעניין אותנו.ב.

קרא עוד »

אני לבד!!

“אני לבד!” כדי שנוכל כולנו – הורים וילדים – להתחיל את שנת הלימודים ברגל ימין, כדאי לתרגל בימים שנותרו לחופש מיומנויות עצמאות, כך שהילדים ייקחו

קרא עוד »

אז מה עושים בחופש?

אחרי שנגמרו הקייטנות והחופשות המשפחתיות, וקייטנות הסבא-סבתא למי שזכה, נשארו עוד כמה ימים ואפילו שבועות להעביר יחד בצוותא. אמנם חלקנו זוכרים שההורים שלנו לא עשו

קרא עוד »

לעשות כלום

מה אתה רוצה לעשות היום? כלום… כמה מחרפן אותנו כשהם בוחרים “לעשות כלום”?! רוני לנגרמן זיו “מה אתה רוצה לעשות היום?” “כלום” “אבל אתמול עשינו

קרא עוד »

צא כבר מהמסך!

אנחנו מתים שהילדים ייצאו קצת מהמסכים ויחוו ילדות כמו שאנחנו חווינו – של חברים וכדורגל. אבל הם חיים במאה ה-21 ונולדו עם הטאץ’ סקרין ביד…

קרא עוד »

כמו באמריקה!

כשהיינו ילדים, ראינו בסרטים ובסדרות הנעורים את נשפי סיום התיכון האמריקניים ורצינו גם. האם אנחנו מתחייסים לנשפי הסיום (הפרום) של ילדינו כהתגשמות החלום? רוני לנגרמן

קרא עוד »

מתמטיקה בימי קורונה

אנחנו חיים בתקופה לא פשוטה ממילא של התמודדות עם לחצי הקורונה, ובתוך כל זה לגשת לבחינת הבגרות במתמטיקה הנחשבת למלחיצה ביותר – זה בכלל לא

קרא עוד »

שקט, מתבגרים פה!!

מה עובר על הילדים שלנו פתאום, שברגע שינו את עורם? מה עובר עלינו בתקופה הזו? ומי הם זקוקים שנהיה עבורם? רוני לנגרמן זיו האם אתם

קרא עוד »

אז מה נשמע במשפחה?

אז איך קוראים לקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלכם – “שבט לוי”, “לה פמילייה” או “המשפוּחה”? כולנו בווטסאפ כל הזמן. טוב או רע? השאלה מה אנחנו עושים

קרא עוד »

זה כן לטלפון!

האם הילד שלכם מוכן לסמארטפון? 12 שאלות שכדאי שתשאלו את עצמכם לפני שאתם נותנים לילד טלפון חכם רוני לנגרמן זיו בן כמה הוא?יש הבדל גדול

קרא עוד »

שיעור כלכלה

באיזו גישה כלכלית אנחנו נוקטים בבית? האם יש אג’נדה מאחורי החינוך הכלכלי שלנו? רוני לנגרמן זיו יש שתי אסכולות בחינוך כלכלי. האחת אומרת – נקנה

קרא עוד »

אני והחבר’ה

“הוא כל הזמן עם החברים, מה יהיה? איך הוא ילמד?”, זה אולי נשמע כמו משהו שדור ההורים שלנו אמרו לנו, אבל כשאנחנו מחליפים את המילה

קרא עוד »

מכת בכורים

אמא שלי תמיד אמרה שחבל שאי אפשר להתחיל עם השלישי, כי עם הבכור עושים את כל הטעויות. אז מה כבר עשינו?! רוני לנגרמן זיו טעויות

קרא עוד »

כולם בסדר

איך משפיע סדר הלידה על אופי הילדים? האם נזדהה יותר עם הילד שנולד במקום שלנו במשפחת המוצא? ומה לגבי בן הזוג? יצאנו לעשות סדר רוני

קרא עוד »

לנגב לך את הדמעות

הילד שלנו חוזר הביתה בפרצוף נעלב: “הוא לקח לי”, “היא עשתה לי”, “היא אמרה לי”, “הם לא שיתפו אותי” – ואנחנו מתכווצים מבפנים: איך מישהו

קרא עוד »

החשש הגדול – חרם

יותר משאנחנו חוששים להצלחת ילדינו בלימודים, אנחנו דואגים למצבם החברתי. ומה אם לא יקבלו אותם? ומה אם ידחו אותם? הורים רבים סוחבים מילדות חוויית חרם

קרא עוד »

עונת הפסטיגלים

קניתם כרטיסים לפסטיגל? מחכים לרגע האחרון? או שאתם ממש לא בעניין? איך לבלות בחנוכה ולהישאר ביחסים טובים עם הילדים רוני לנגרמן זיו ללכת או לא

קרא עוד »

חג גדול ל…ילדים?!

האם לחפש את התינוקות שלנו בפורים? או: מתי הזמן הנכון להלביש לילדים תחפושות? רוני לנגרמן זיו מצטערת להיות הפארטי פּוּפּר והדודה הפולניה, אך כנראה שמישהו

קרא עוד »

עבדים היינו?!

הילדים יוצאים לשבועיים וחצי של חופשת פסח (פרומו לחופש הגדול…) ועימם גם העבודות לחופש, שגורמים לנו לתהות שוב: של מי השיעורים האלה?! רוני לנגרמן זיו

קרא עוד »

אמא’לה, פורים!

5 עצות שיעשו לכם את החג קצת פחות לחוץ, וקצת יותר שמח רוני לנגרמן זיו 1. התחפושת הראשונה שלי: תינוקות, פעוטות וילדים קטנים מומלץ להלביש

קרא עוד »

סיי צ’יס!

ילדים מתוקים – יש! תחפושת מושקעת – יש! החלטתם להנציח את הרגע בצילומי משפחה מקצועיים. איך רותמים את הילדים לשיתוף פעולה עם המצלמה? רוני לנגרמן

קרא עוד »

איך ליהנות מחופשת החגים?

ארבע עצות שיעזרו לנו לקחת נשימה לפני חופשת החגים הארוכה, ולא יחייבו אותנו לרוץ מאטרקציה אחת לשנייה. מועדים לשמחה רוני לנגרמן זיו לנצל זמן כמותכל

קרא עוד »

8 קטנות על חנוכה

פוחדים מהחושך ולא רוצים להשתתף במסיבה, אבל רוצים ללכת לכל הפסטיגלים, לאכול ים של ממתקים ואין-סוף סופגניות מעוצבות, ובעיקר לא מפסיקים להסתובב? הורים, ילדים וחנוכה

קרא עוד »

אבל אבא הסכים לי!

אתה מרשה ממתקים לפני האוכל ואת לא; את מרשה להם לראות טלוויזיה בבוקר ואתה לא; אתה חושב שחשוב שלילדים יהיו צעצועים של כלי נשק, ואת

קרא עוד »

חזל”ש מהחל”ד

סיימתם את חופשת הלידה ואתם מתכוונים לחזור לעבודה? אל תצפו שהשגרה תחזור להיות כמו שהייתה לפני הלידה. אז איך משלבים עבודה, בית וטיפול בתינוק? הסוד הוא בתיאום ציפיות

קרא עוד »

שם-טוב אימפריה

בחירת שם לילד זו אחריות גדולה: האם לבחור בשם נפוץ שיכולים להיות עוד ארבעה כמוהו בגן, או בשם מקורי וייחודי, שעלולים לא להבין? כמה נקודות למחשבה לפני ההחלטה החשובה

קרא עוד »

בונדינג מהרגע הראשון

בימים הראשונים שלאחר הלידה ההורים הטריים עסוקים בעיקר בפן הטכני: לומדים לחתל, להאכיל, לרחוץ, להרים לגרעפס. ומה עם הפן הרגשי, ההיקשרות? כמה פעולות קטנות שעובדות על הבונדינג עם התינוק מרגע הלידה

קרא עוד »

נהיה בקשר