איך אנחנו מגיבים לתעודות של הילדים?
רוני לנגרמן זיו
בימים אלה הילדים שלנו מקבלים תעודות.
האם אנחנו:
א. אדישים לזה לגמרי; זה ממש לא מעניין אותנו.
ב. מכינים את נאום ה”אמרתי לך שהיית צריך להשקיע יותר בלימודים, תראה איך התעודה שלך נראית!”
ג. מכינים מעטפה עם כסף לתעודת המאיות שבדרך…
חשוב לזכור שהציונים של הילדים שלנו לא מגדירים אותם. הילדים לא שווים יותר או פחות אם הוציאו ציונים “שווים” יותר או פחות. וזה גם בכלל לא חשוב אם כל הכיתה נכשלה או כמה דני קיבל במתמטיקה.
הילדים שלנו מתקבלים בבית שלנו כמו שהם, בלי תנאי קבלה. אצלנו הם תמיד עולים כיתה.
כאשר הציונים נפלאים – קל לפרגן ולשמוח בשמחתו של הילד. אפשר לצאת לחגוג – את הדרך, את המאמץ, את ההשקעה. אבל פחות מומלץ לתת פרס כספי או מתנה יקרת ערך על תעודה טובה. אם הילד מבין שעל כל ציון טוב הוא מקבל פרס – הוא לא יפתח מוטיבציה ללמוד, אלא יתאמץ להוציא ציונים טובים בשביל הלגו המשוכלל, הסמרטפון החדש או האופניים החשמליים שהובטחו לו. כי רף הפרסים יעלה ויעלה ככל שהשנים ינקפו, לא בטוח שתעמדו בזה…
כאשר הציונים פחות מזהירים, הילד כבר חטף את הכאפה. הוא לא צריך את הנאומים, ההטפות, האיומים והעונשים. הוא חוזר שפוף הביתה. ומי שלמטה – בוודאי אם הוא הילד שלנו, צריך אותנו. צריך לשמוע שאנחנו מאמינים בו יותר ממה שהוא מאמין בעצמו ברגע זה. שאנחנו מאמינים שהוא יכול, שאנחנו מעריכים את המאמצים שעשה גם אם התוצאה לא היתה כמצופה. שאנחנו כאן לרשותו אם הוא רוצה את עזרתנו. ועכשיו אנחנו כאן לתת חיבוק, ולהעביר נושא. שיחת הפקת הלקחים יכולה להידחות ליום אמוציונלי פחות.
וחשוב ביותר: לא להתייחס לאחים זה מול זה, לא לעורר תחרות ביניהם, לא לומר משפטים כמו “למה אתה לא יותר כמו אחיך?!”, “תראה את התעודה של אחותך!” – זה רק מקבע את המקומות האלה של “התלמיד הטוב” ו”התלמיד הבעייתי”. כשאנחנו חוזרים על זה באוזניהם – הם מאמינים לזה, ומוכיחים את זה פעם אחר פעם. נתייחס לכל ילד על הציר האישי שלו ולא בהשוואה לאחרים. נעודד אותו על כל התקדמות ונאמין בו תמיד, בעיקר כשהוא פחות מאמין בעצמו.
ולגבי האפשרות של האדישות, גם שם לא כדאי לנו להיות. אנחנו בדרך כלל מגיעים לזה כאשר בבית שלנו נתנו המון מקום לציונים, ואנחנו רוצים לברוח רחוק ככל האפשר מהתייחסות כזו. אבל גם אדישות היא קיצוניות. לילדים זה יום חשוב, אי אפשר להתעלם מכך. הם רוצים את ההתייחסות שלנו.
ההתייחסות הנכונה היא במידה – לא היסטרית ולא אדישה, ובעיקר, לא אמוציונלית מצדנו. בצורה מתעניינת ועניינית פשוט נשאל אותם שאלות כמו: איך אתה מרגיש לגבי התעודה? מה אתה חושב? האם היית רוצה לשנות משהו? מה המטרות שאתה מציב לעצמך למחצית השנייה? איך אנחנו נוכל לעזור לך להשיג אותן? נקשיב לתשובות שלהם, הן יגלו לנו הרבה יותר מאשר לשמוע את עצמנו שוב נואמים..
