בגלל מחלה (ורק בגללה) מצאתי את עצמי משתרעת מול הטלוויזיה. את תוכניות הילדים הנוסטלגיות לא מצאתי שם, אבל תוכנית הריאליטי "היכל התהילה" היתה שם כדי להחזיר אותי כמה שנים אחורה

"היי סבתא, התקשרתי לשאול אם יש לך איזו תרופת סבתא. אני מקוררת נורא. שתיתי כבר טונות של תה עם דבש ולימון ואפילו ג'ינג'ר, וזה לא עובר".
"אם אמא שלך לא היתה אומרת לי שאת חולה, לא הייתי יכולה לנחש. לא שומעים בקול שלך בכלל", אומרת הסבתא הצינית שלי.
"באמת! לא עצמתי עין כל הלילה מרוב שהרגשתי רע!", זו אני הפולנייה.
"נו, אז תקחי דקסמול, מה יעזור לך התה והלימון?", מציעה סבתא הפרקטית.
"לקחתי המון ואני לא רוצה לקחת יותר. רציתי לשאול אם יש לך איזו תרופת סבתא שלא ניסיתי".
"איזה כדור לקחת?".
"בלילה לקחתי את הירוק, שניים".
"נו, בטח שלא תשני, זה ליום. קחי את האדום".
"אבל הוא בדיוק נגמר".
"אז תבעטי לבעל שלך בטוסיק שיילך לבית המרקחת ויביא לך".
אמא?! טלוויזיה?!
טוב, הבנתי שמסבתא לא תצא הישועה. עשיתי לי עוד תה עם לימון, ג'ינג'ר ודבש, הצטיידתי בגליל נייר טואלט חדש (כבר נגמרו כל הטישו), ו… חרגתי ממנהגי והשתרעתי מול הטלוויזיה. משהו מועיל יותר עם חיי פשוט לא היו לי אנרגיות לעשות.
הזאטוטים חזרו הביתה ופקחו עיניים בתימהון. אמא בבית לבד והטלוויזיה דלוקה?!
"אתם יודעים שאני שונאת טלוויזיה", הסברתי את התנהגותי הבלתי מתקבלת על הדעת בימי שגרה, "אבל כשהייתי ילדה והייתי חולה, כל הכיף היה לראות את כל התוכניות שיש בטלוויזיה בבוקר, כשכולם בבית הספר. אז היום אני חולה, ואני מחליטה מה רואים בטלוויזיה", קבעתי. השניים בהו לרגע במסך, ומייד סובבו את הגב והלכו למחשב לשחק "אקו-לוקו". זה בטוח הרבה יותר מעניין מכל מה שאני רואה, אם על המסך לא מופיע הלוגו של ערוץ הילדים.
בחזרה לגיל 16
לא, לא מצאתי את "היר ווי אר", "נייברז" ואפילו לא "רגע ודודלי" בשידורים חוזרים בערוץ 23. אבל כדי להימנע ממהדורות החדשות החוזרות ומפיצות הרס בכל פינה ומספרות על המאסרים שקיבלו רוצחי הילדה הקטנה שנגעה ללב כל המדינה – במקום להיתלות על העץ הכי גבוה בעיר ולהיסקל באבנים (כל עונש אחר אינו הולם את גודל המעשה), חיפשתי אסקפיזם טהור. ולא האמנתי על עצמי – שוב, שמצאתי אותו בערוץ 24.
עכשיו, כמה שאני שונאת טלוויזיה, אני מתעבת עוד יותר תוכניות ריאליטי. לא צפיתי בפרק אחד של "האח הגדול", "הישדרות", "המרוץ למיליון", "המרוץ לדירה" ושאר צרות. אבל "היכל" תפסה אותי. זה לא "כוכב נולד", אלא משהו כמו "אל תפיל את הכוכב". זה פתאט, כן. יותר הסיטואציה שאליה הביאו את עצמם הזמרים האלה מאשר הם עצמם. הם זמרים ענקיים. הם לא צריכים להשפיל את עצמם בפני חבורה של סו קולד מבקרי מוזיקה בני 20 פלוס (אחת מהן הצהירה שההופעה הראשונה שאליה הלכה בחייה היתה של… "היי פייב". אז באיזה רובד בדיוק היא יכולה לקלוט את רוחמה רז? או במילים אחרות, איפה צדי כשצריך אותו?!). אבל משום מה הם עשו זאת, משתוקקים לעוד 15 דקות, שעות או חודשים של תהילה.
וכשהכוכב האישי שלי פצח בשיר, עצמתי עיניים. עברו 20 שנה מאז הייתי בת 16, אבל אותן 20 שנה עברו גם מאז היה הוא בן 31 וריסק לבבות. עצמתי ופקחתי לסירוגין, רק כדי להבחין שהקסם המחוספס ההוא לא פג מאז. או במילותיו של מנחם בן – "אליל נשאר אליל". ואליל הנעורים שלי, אולי לכבוד זה שצפיתי בתוכנית הזו הערב לראשונה, זכה במירב הנקודות ובצ'ופר – להופיע על השער של מגזין הטלוויזיה בסוף השבוע. אז אולי לזכר ימים עברו, אפילו אקנה את העיתון.
אבל צריך לצאת מהריאליטי (או מהשפעת) ולחזור לחיים, ולכבות את הערוץ שעוקב אחריהם כמעט 24 שעות ביממה (ובניגוד ל"אח הגדול", הם לא עושים דברים סנסציוניים או משוגעים כל כך, הם פשוט רוצים לשיר, וזה לא באמת כזה מעניין לצפות בחזרות 200 פעם על אותו שיר). אני את המציאות שלי כנראה אבחר לפגוש כבר מחר בבוקר, ואילו האליל, שנשאל "מה החלום שלך?", ענה: "שיהיה כבר ה-3 ביולי". אני מקווה שאיפשהו בדרך הוא גם יזכה לכמה שערים, סינגלים, קליפים וגם רינגטונים. באמת שמגיע לו.
הכתבה פורסמה באתר ifeel/ את 19.6.11