במקום לתת הופעה של 20 דקות כדי לצאת ידי חובה, הפתיעה להקת משינה עם שעה וחצי של להיטים שהחזירו אותי לימי הנערות העליזים. להתראות נעורים, שלום אהבה

"אני אוהבת להתעורר בבוקר ולא לדעת איפה אהיה בערב", אמרה לי טלי כשבאה לאסוף אותי, כמעט 20 דקות לפני תשע. את הפרטים סגרנו במהלך יום העבודה, בטלפון קצר, כל אחת בין פגישותיה היא.
"אין מצב להספיק את שתיהן, אבל אם אנחנו הולכות רק על השנייה עוד אפשר להתארגן", קבעה, כשדיווחה לי על סדר יומה העמוס.
"אני איתך", הסכמתי. "חייבת לתדלק באנרגיות של הופעה טובה".
כשיצאנו, חישבתי שהזמן יספיק לנו כדי להגיע מהבית להרצליה, רק לא ידעתי שנהיה עסוקות חצי שעה נוספת בחיפוש חניה.
ברחבי הרצליה היו פזורים עשרות שוטרים שכיוונו את התנועה. "לא שוב שוטרים!", נאנחה טלי, וסיפרה לי שבדרכה הביתה מהעבודה התכוונה כהרגלה לקנות חלה. כשרצתה לעצור את מכוניתה, ראתה שוטרת שרשמה דוחות למכוניות שחנו בסמוך למאפייה. "אני רק קופצת לרגע לקנות חלה!", הסבירה לשוטרת, וזו הינהנה לשלילה בסבר פנים חמורות.
בצר לה ויתרה טלי על החלה, והמשיכה לירקן. בדרך הזמינה בטלפון את הדרוש לה, ורק נכנסה לקחת. רגע אחר כך ראתה את אותה שוטרת רושמת דו"ח למכוניתה. דמעות עלו בעיניה. "ראית אותי לפני רגע!", אמרה לה.
תשנה את הגישה
"לא רציתי לקלל אותה", סיפרה לי, אז בירכתי: 'אני מאחלת לך שיהיו לך שלושה ילדים וגם את תצטרכי לקנות ירקות לשבת!'".
"אני 'מאחלת' לה שהיא נדפקה גם עם המשמרת הזו", אמרתי לה, והצבעתי על השוטרים שעמדו בצדי הדרכים, ניסו לכוון את מאות המכוניות לחניונים, שהיו כולם מפוצצים עד אפס מקום.
בשלב מסוים היא כמעט התייאשה ואמרה "נראה לי שנצטרך לשמוע את ההופעה מהאוטו", אך איכשהו המשכנו לנסוע עם הזרם. בסוף גילינו לשמחתנו שהחניון של ארנה פתוח, או נפתח בשלב מסוים לטובת העניין.
מהמוזיקה ששמענו בדרך היינו בטוחות שכבר פספסנו את ההופעה, אך כשהתקרבנו לקניון נשמע דווקא "נשבע" של חיים משה – זוג "בר מזל" במיוחד בדיוק נכנס לחופה באותו רגע בגן האירועים שעל גג הקניון. ובמקום המוזיקה שהם בחרו, הם בילו את הערב לצלילי קרן פלס ומשינה… מצד אחד, זו לא המוזיקה שהם בחרו, מצד שני, הייתי משלמת הרבה כדי לקבל את הטייקונים האלה בהופעה חיה בחתונה שלי…
הכוכבים דולקים לכולם
אחרי כמעט שעה מפרכת במיוחד, הגענו למנוחה ולנחלה ויצאנו לאוויר החניון המהביל. כאשר התקדמנו לכיוון הבמה, נשמעו דווקא צליליה של עלמה זהר מהרמקולים. סימני השאלה שעל פנינו נענו על ידי הבחור בכניסה: "הם עוד לא עלו!".
דקה אחרי שמצאנו את מקומנו (בקדמת הבמה ככל האפשר, כמובן), נאמרו מילות הברכה למועדון הזאפה, שהרים את כל הערב הזה לכבוד שלוש שנים להיווסדו, ולהקת משינה בכבודה ובעצמה ובהרכבה המלא עלתה על הבמה.
מבוגרים כצעירים, ילדים על ראשי הוריהם, עשרות אלפי אנשים מילאו את חוף אכדיה, שרו את כל המילים, נהנו מכל רגע ממופע איכותי ונוסטלגי של הלהקה האגדית והאלמותית הזו.
ואם חשבתם כמונו שנכונה לנו הופעת קיץ-על-החוף של "עשינו טובה ועלינו לשיר לכם 20 דקות כי אתם לא משלמים כרטיס" – שמחנו להיות מופתעות לטובה ולקבל הופעה באורך מלא: שעה וחצי של להיטי הלהקה הגדולים: "אהובתי", "להתראות נעורים שלום אהבה", "רכבת לילה לקהיר", "אחכה לך בשדות", "למה לי פוליטיקה עכשיו", "הכוכבים דולקים על אש קטנה", "גברת שרה השכנה", "נגעה בשמיים", "שלח לי מלאך" ועוד ועוד.
ואנחנו שרנו, רקדנו והשתוללנו כמו נערות, והחזרנו לעצמנו את הנעורים לשעה קלה ומאושרת. אני הפלגתי בזכרוני למופע הפרידה בצמח (המופע הלפני אחרון) אי שם ב-95' – דשא, מים והרבה רוח נעורים – שהיא מצדה עדיין שורה על יובל, איגי, שלומי, מייקל ואבנר, וגם אחרי עשור וחצי הם נראים ונשמעים רוקרים אמיתיים, אנרגטיים ורעננים מתמיד.
אחד מרגעי השיא של ההופעה היה ביצוע הורס ל"נוקש בשערי גן העדן" האלמותי, שלי אישית, יותר מאשר את בוב דילן, הזכיר את הביצוע של גאנס אנד רוזס, פארק הירקון 93'.
להתראות נעורים, שלום אהבה.
הכתבה פורסמה באתר ifeel/ את 18.7.11