24 שנים לאחר שהמיס את בנות ישראל עם להיטים כמו "סוד" ו"אין מוצא" הזמר אדם מגלה את הסודות האמיתיים של חייו במונודרמה מוסיקלית אישית ומרגשת
רוני לנגרמן־זיו
"מה יעשה הזמר אדם אחרי הופעה מול 20 אלף איש? יחזור הביתה, יביט במראה, ישים בנדנה וישיר 'אין מוצא'? ירגיש את הפער המטורף בין 20 אלף איש שאוהבים אותו, וצועקים, ומורטים שערות, לבין מי שהוא באמת? איך נראים החיים של הזמר שהיה הזמר הכי נערץ במדינה? מה גורם לו לסרב לצאת להופעה, לרצות להישאר במיטה ולהתחבא עמוק בשמיכה?
אולי העובדה כי כל אלפי הנערות הצורחות את שמו מזכירות לו את הצעקות שצעקה עליו אמו בילדותו, וכל מה שהוא רוצה זה רק שקט. וכאשר הוא סוף-סוף מגיע לשקט הזה, כשהוא מביט לאחור ולא רואה שם כלום, הוא שואל את עצמו: האם זה היה נכון להתרחק?" (מתוך המונודרמה "חיים ואדם").
כל החלומות
במונודרמה "חיים ואדם" מגולל הזמר אדם תמונות מחייו – ילדות עם אמא ניצולת שואה ופגועת נפש, נעורים של זהות מינית מבולבלת, שינוי שמו הפרטי, הפיכתו בין לילה לאליל נערות ומה שקורה לו רגע אחרי שהוא יורד מהפסגה.
מדובר ברצף מונולוגים אינטימיים, מדהימים בכנותם, מפתיעים באותנטיות שלהם, הנוגעים מחד בנימים הכואבים של בני הדור השני לשואה ומאידך בהרהורים על תקופת ההערצה ההיסטרית שחווה, ההתרסקות שלאחריה ותובנות ההתפכחות.
מונולוגים שאינם פשוטים בתוכנם, אך אדם – שחקן במהותו – מעביר אותם בחצי חיוך, בקלילות ובכישרון רב, על אף שמדובר בסיפור חייו הלא פשוט בכלל. והוא גם שר. אבל אם תחפשו את הלהיטים המוכרים, תצטרכו לחכות להדרן. מדובר במופע אקוסטי שבמהלכו תוכלו לשמוע אותו בין היתר שר בהונגרית – שפת אמו – ומבצע את "כל החלומות" של אריק לביא. "אין מוצא", למי שתהה, לא ברפרטואר הפעם.
איחוד בין דורות
לא התלבטתי הרבה לפני שבחרתי בפרטנרית המושלמת שאקח איתי להצגה – אמא שלי. כי בבחירת הקהל, המופע מאחד למעשה שני דורות. ראשית, כמובן, את הקהל הטבעי שלו, זה שהיה שם בתקופת הבנדנות, הפוסטרים-במקום-קירות, ההיסטריה, מריטת השערות, האמבולנסים והצרחות. קהל שהיום חלקו כבר אמהות לבנות באותו גיל שהיו הן באותה תקופה.
אבל אל תצפו לשחזור ההיסטריה. כי בהצגה, כמו בהצגה, יושבים על כיסאות, וגם שערות כבר לא נותרו הרבה כדי למרוט…
הקהל האחר, החדש, הוא בני הדור השני לשואה. אלה שמכירים מקרוב מדי את השפעתה על ניצוליה ("אילו היטלר לא היה עושה ככה וככה וככה, אמא שלי היתה יושבת בבגד ים על החוף", אדם מספר. "אבל היטלר עשה ככה וככה וככה. אז אמא שלי היא ניצולת שואה, פגועת נפש ומאנית דיפרסיבית. טוב שיש את מי להאשים").
אתנחתות קומיות
כשישבתי והקשבתי למונולוגים האינטימיים, החושפניים והכל כך אישיים של אדם, בעוד באולם יושבים בני משפחתו (ביניהם אחותו היחידה, בתה, אביו ובת זוגו) לא יכולתי אלא לחשוב עליהם, ועליו, ולתהות מה גורם לבן-אדם לחשוף כך את חייו.
למה להוציא בפני כולם את הסיפור הכי אישי שלך, על אמא שלך שדפקה את הראש בקיר, ששפכה את סיר המרק בזמן התקף של המחלה? למה לספר שכילד בן שבע הלכת על קצות האצבעות בבית בחושך רק כדי לא להעיר אותה, על שברכת על כל יום שחזרת הביתה מבית הספר ומצאת אותה בבית חיה?
אדם מסביר שבפריקה הזו, בשחרור של הדברים הקשים שישבו עליו ובתוכו כל השנים, טמונה גם איזושהי הנאה. "המונודרמה הזו נותנת לי להרגיש על הבמה את ההקלה שיש בפריקת מטענים, שאני מאמין שהיא מהנה מאוד עבור הקהל".
מהנה?
"כן, גם פריקה של מטענים היא סוג של הנאה", הוא אומר. "המונודרמה מורכבת בסך הכל מאיזון די נעים של דמויות שלקוחות מהחיים שלי, עם הרבה אתנחתות מחויכות".
אין יותר שדים
איך נעשתה בחירת השירים להצגה?
"בשלב הבחירה המוסיקלית של השירים החלטנו לא ללכת על להיטי העל, אלא על שירים שהם אלבום-טראקס (שירים מתוך האלבומים שרובם לא יצאו כסינגלים לרדיו), כשהלהיטים מגיעים כהדרן.
"זה נותן לקהל שאינו הקהל הטבעי שלי להיחשף לקטעים שהוא לא מכיר, כמו 'רגעים קטנים', 'יש אהבה', 'באפריל או במאי', 'והוא לבד' ואחרים. השילוב של השירים עם המונולוגים גורם לפריקת אנרגיות, להנאה עבור הקהל. אני לא בעניין של להעיק על אף אחד. זה לא כבד, הקהל צוחק די הרבה. גם השירים הופכים למונולוגים, והטקסטים נשזרים זה בזה".
שיר הנושא של הסרט "חיים ואדם" – שהוקרן ב-yes דוקו ובהמשך בערוץ 2 – נקרא "אין יותר שדים", והוא גם שיר הנושא של המונודרמה והשיר החותם אותה. רבים ביקשו ממנו להקדיש את השיר לגלעד שליט והוא אכן עושה כך. אך במקור נכתב השיר על אדם ועבורו: "אתה תראה, הכרכרה שלך כבר מחכה/ השדים כולם עזבו/ רק אנחנו כאן בלבוש שתיקה/ הדרך הנפתחת, היד פתוחה לקחת/ אין יותר שדים, אהוב" (מילים: יוני זיכהולץ, לחן: איתי פרלמן נסיך).
"אחרי המונודרמה", הוא מספר, "אשתו של אבי ניגשה אליי ואמרה לי 'עכשיו כבר אין שדים. אחרי הסרט וההצגה – שחררת אותם'".
כתיבה: מירי בן-חיים פרלמן, בימוי: גלעד פרלמן, הפקה מוזיקלית ועיבודים: רן גיל (ההצגה השתתפה בתיאטרונטו 2011)
הכתבה פורסמה באתר Ifeel/ את 18.9.11
