האולימפיאדה היא תחרות בת שבועיים וחצי של ספורט מכל הסוגים, אך למעשה האולימפיאדה האמיתית היא להיות הורים. אז באיזה ענף אנחנו הכי מצטיינים?

אולימפיאדה. שבועיים וחצי של ריצה, קפיצה, שחייה, שייט, משחקי כדור, הרמת משקולות, היאבקות, רכיבה על סוסים ועוד כמה ענפי ספורט שוליים. רק שבועיים וחצי? הצחקתם אותנו. בתור הורים, אנחנו עושים את זה 365 יום בשנה, 24/7 בלי הפסקות. מה, לא?
תזכירו לי איך התנהלו חיי לפני הילדים?
תגידו, יש זמן שבו אנחנו לא רצים? מרגע שאנחנו מקיצים עד שאנחנו מתמוטטים על הכרית אי שם לפנות בוקר, וגם בין לבין, בלילה. רצים לגן, רצים לעבודה, רצים לישיבה, רצים הביתה, רצים לאכול, רצים לפיפי עם הקטן, רצים לחוג, רצים לרופא, אפילו בחלומות אנחנו לא עוצרים…
ומה עם משחקי כדור? אנחנו אלופים בכל הענפים. מהטלת כדור ספוג (או מוצץ/ בובה/ דובי/ רעשן/ היפופוטם סגול…) אל תוך הלול, לאחר שזה נזרק ממנו בפעם המי יודע כמה בחמש הדקות האחרונות; דרך גלגול כדור עם פעוט שיושב מולנו ודורש "עוד פעם!" כבר חצי שעה; או משחקי כדורגל ראשונים, שבהם אנחנו מלמדים את הקטנטנים שלנו לבעוט ומבסוטים מהצלחתם; ואפילו שיעור כדורסל בהשתתפות ההורים, שממנו חזר בעלי היקר מותש והרוס ל-ח-ל-ו-ט-י-ן.
ומה עם ענף הג'אגלינג, שאמנם כמדומני אינו ענף אולימפי, אך ללא ספק אנחנו שולטים בו ללא עוררין, מלהטטים עם שני כדורים בידיים ועוד מי יודע כמה באוויר?
אבל בעיקר, אנחנו מצטיינים בשחייה. עם יציאת הילד הראשון לאוויר העולם, אנחנו נזרקים למים בלי גלגלי הצלה. כלומר, אנחנו אנשים משכילים וכל זה – קראנו ספרים, השתתפנו בקורס הכנה ללידה, וגם שמענו מחברים מה עומד לקרות – אבל שום דבר ואף אחד לא מכין אותנו לדבר האמיתי. המהפך הגדול. המפץ הגדול אם תרצו, שאחריו שום דבר לא נראה אותו דבר. הזמן שלנו כבר לא בידינו, החיים שלנו שייכים ליצור חדש, שתלוי בנו לחלוטין.
והכי מפתיע: העולם כמנהגו נוהג. הבוס מצפה שנקום בבוקר לעבודה כאילו ישנו כל הלילה (מי שאמר "ישן כמו תינוק" כנראה לא היה הורה), החברים מצפים שנמשיך להיות בקשר ושנקפוץ לבקר, המשפחה המורחבת מצפה שנופיע לחגים, לאירועים ולימים טובים אחרים, ובכלל, מצפים מאיתנו לשחות בזרם כאילו הוא לא הפך את כיוונו בחיינו.
ואט-אט, בלי מצופים ובלי חבל הצלה, אנחנו לומדים את התינוק והוא אותנו. ואחרי תקופה מסוימת אנחנו מרגישים שחיינים אולימפיים – כאילו היינו במים האלה תמיד, וכבר כמעט לא זוכרים איך התנהלו חיינו לפני שהוא בא.
למי באמת מגיעה המדליה?
הבעיה היא שטרם המציאו את אולימפיאדת ההורים. אולי כי קצת קשה להכריע האם מגיעה מדליית הזהב למספר הימים הרצופים ללא שינה להורים לשני זוגות תאומים, או דווקא להורים לשלושה ילדים שנולדו בהפרשים צמודים? האם מגיעה מדליה לזוג שהביא ילד לעולם לאחר שנים ארוכות של טיפולי פוריות כואבים, או דווקא להורים שנאלצו לוותר על הרצון להביא ילדים גנטיים משלהם, והחליטו לאמץ?
משאית המדליות אמנם לא בדרך, אך לכל אחד מאיתנו כהורים מגיעה מדליה: על רגעים קשים, על רגעים של נחת, על השקעה שנשאה פרי, על התמודדות עם מכאובים כמו עם שמחות – על הפאזל היומיומי הזה של ההורות. אז בואו נחליט להעניק מדליה כזו לעצמנו, לשותפ/ה שלנו להורות, ואפילו לחברים טובים. החשוב הוא שנמשיך להיות ההורים הכי טובים שאנחנו יכולים להיות.
הכתבה פורסמה בירחון הורים וילדים ובאתר את 26.7.12