בעידן הרשתות החברתיות החיים שלנו חשופים, ואנחנו חשופים כל הזמן לחיים של אחרים. או לפחות כך נדמה לנו. מה זה עושה לנו כשאנחנו למעשה רואים בדרך כלל רק את הרגעים היפים, הנוצצים והמצטלמים היטב של אחרים?
סצנה 1: כשאת בהריון, פתאום כולן בהריון. כל החברות, כל הסלבס, כל הפיד שלך מלא בתמונות של הריוניות. אבל איזה הריון מושלם יש להן! האחת, בקושי רואים לה בטן בחודש שישי; השנייה, ממשיכה שגרה מטורפת של עבודה, כושר ובילויים; השלישית, נראית מיליון דולר גם עם בטן ענקית, סוחבת את ההריון כמו אקססורי אופנתי. ואת? גמורה מבחילות והקאות, רובצת על הספה בטרנינג מוכתם. מה הקשר בין ההריון שלך לכל היופי הזה?! מתסכל!
סצנה 2: את יוצאת מחדר לידה, כולך בכאבים מהתפרים, הכול עדיין נפוח, כואב ומטפטף מכל הכיוונים, מנסה להבין מה את אמורה לעשות עם החבילה המצווחת שבסלקל. ברשתות רצים סרטונים של נשים שמצלמות את הלידה שלהן מחויכות: "איזו לידה מהחלומות הייתה לי!" או: "אני יוצאת מבית החולים עם הג'ינס של לפני ההריון!". את מרגישה מרומה, זה לא מה שהבטיחו לי!
סצנה 3: הבית בבלגן אטומי. כביסות, כלים, שאריות אוכל, חפצים בלי סוף (כמה חפצים יש לתינוק כזה קטן?!) פזורים בכל עבר. אין לך כוח לזוז. קבוצת "אמהות בחל"ד סביוני השרון" עושה סבב אירוחים בבתים. את נכנסת לבתים מעוצבים, מתוקתקים, מסודרים, עם בופה של ירקות חתוכים (ותינוק קטן!). איפה זה ואיפה כל הבלגן שאצלי? איזה פאדיחות לארח את האחרות…
סצנה 4: יש אבא לילד הזה, והאמת שכבר שכחת שפעם הוא היה ה־ממי שלך. את נזכרת כשאת רואה ברשתות תמונות של חברים מחופשות זוגיות, ממסיבות או מ"לקחנו צימר לסופ"ש והשארנו את ההורים שלנו עם הילדים", או "קפצנו לספא באמצע השבוע כשהילדים בגן". אוי, הקנאה…
סצנה 5: הגיע פורים, יום העצמאות או שבועות, כל חג שמצטלמים בו יתר על המידה והרשתות מלאות בתמונות של ילדים חמודים עם בגדים לבנים וזרים על הראש ליד ערמת חציר, או עם טנא או דגל ביד – ומחייכים. איפה הם ואיפה הילדים שלך? אין מצב שתהיה תמונה שכולם עומדים (תמיד מישהו זז) או מחייכים (תמיד מישהו עצבני) או לבושים בבגדים לבנים באמת (תמיד מישהו מלכלך). איך הן עושות את זה? אלה הילדים שלהן באמת או AI?!
סצנה 6: היום האחרון בשנת הלימודים, והרשתות מלאות תמונות של הורים משוויצים בתעודות ההצטיינות של הילדים. איך הילדים של כולם מצטיינים? פנייך נופלות. מה, רק הילדים שלי לא חכמים? לא מושקעים? איזו אמא מזניחה אני; את מתייסרת, וממהרת לרשום אותם בחופש לשיעורים פרטיים במתמטיקה, באנגלית, במדעים, במחשבים ובשפה זרה נוספת, לא יזיק. ומי הולך לשלם את זה? תקחי משרה נוספת?
אז מה עושים?
זו לא כל האמת: קודם כל מבינים שמה שרואים בתמונות אינו המציאות. אין לנו מושג מה קרה רגע לפני או אחרי שצולמה התמונה. כמה בגדים הם החליפו עד הלוק הנכון (והנקי), באיזה ווליום האמא צעקה על הילדים שיחייכו יפה, כמה בעלה התעצבן שהיא סוחבת אותו אחרי יום עבודה להצטלם ליד טרקטור. גם אם אלה חברים שלנו, אנחנו לא תמיד יודעים באמת מה היחסים במשפחה. יש הרבה משפחות שמשדרות "הכול מושלם" למראית עין ומאחורי הדלת הדברים אחרים לגמרי.
מחיר הפרפקציוניזם: חשוב להבין שפרפקציוניזם זה לא משהו לשאוף אליו, אלא סוג של הפרעה. שאיפה לשלמות מפריעה לתפקוד תקין של המשפחה. זה מפריע לילדים להיות מי שהם, כי כל הזמן מבקרים אותם ודורשים מהם להיות יותר, עסוקים בליישר אותם לאיזה אידיאל שבעיני ההורה "כך צריך להיות" ו"זה הילד המושלם". זה גובה מחיר אישי גם מכל אחד מההורים (כלום לא מספיק מושלם בשבילה; היא אף פעם לא באמת מרוצה), ובוודאי מהזוגיות. כשהיא אף פעם לא מרוצה והוא עסוק בלרצות אותה ומרגיש שמה שלא יעשה זה לא מספיק, הוא מרגיש שבתכל'ס – הוא לא מספיק (טוב בשבילה), או להיפך.
יוצאים מהתחרות: כשאנחנו משדרים לילדים שהם לא בסדר כמו שהם ושאנחנו לא מרוצים מהם, זה לא גורם להם לעשות אחרת ולהשתפר. מה שעוזר להם להשתפר הוא קודם כול שנפרגן להם על מי שהם, ונעודד אותם לצמוח ולהגיע לשלב הבא שלהם, ולא של מישהו אחר, ולא בהשוואה. אנחנו לא בתחרות עם אף אחד. לא על המראה, לא על הבית, לא על החופשות, לא על הציונים ולא על הפיד.
מתעלים את התסכול: אז הבנו שלא כל התמונות ברשתות משקפות את המציאות, שאי אפשר לשמוע בהן את הצעקות שקדמו להן, ושגם זאת שהבית שלה מסודר בטח דחפה את כל הבלגן לארונות לפני שבאנו; הבנו שפרפקציוניזם גובה מחיר יקר. ובכל זאת, מתסכל לראות את ההיא בג'ינס אחרי הלידה, את הבתים המעוצבים, את הילדים המתוקתקים, את תעודות ההצטיינות, את החופשות הזוגיות…
עכשיו בידינו הבחירה בין מרמרה לספינת האהבה, אם תרצו. למה הכוונה? תסכול, אכזבה ותחושות כישלון מובילים ל… צדקתם, עוד תסכול, אכזבה ותחושות כישלון, ופעמים רבות גם להוצאת התסכול והאכזבה האלה על אחרים סביבנו. במילה אחת: מרמרה.
כדי לצאת מהלופ הזה:
א. מומלץ לצמצם מאוד את זמן הגלישה שלכם ברשתות ולהקציב אותו בזמן (כן, ממש עם טיימר; כמו שאולי אתם עושים לילדים), וגם לבטל חברות/ מעקב אחרי אלה שהתכנים שהם מעלים רק מעלים לכם את רמת התסכול.
ב. לזכור שמשום מה אנחנו עושים השוואות שתמיד אנחנו יוצאים מהן רע, ושוכחים את הצד השני. הרי לכל אחד יש דברים שהוא טוב בהם! אם ההיא מכינה עוגות מושלמות ומעלה לרשת ואת שורפת גם עוגת שוקולד פשוטה, את בטוח מעולה בהרבה דברים אחרים. במה? יאללה תעשי רשימה.
ג. להפוך קנאה לפעולה. את באמת רוצה לוק חדש או בית מתוקתק או ילדים מושקעים? בדרך כלל אי אפשר לעשות מהפך בכל תחומי החיים. זה מתיש (וכן, מתסכל). אבל אם את רוצה שינוי, תבחרי מטרה אחת, תכיני תוכנית פעולה לחודשים הקרובים (למשל, איך את משקיעה בעצמך: ספורט, תזונה, מים, שינה, טיפוח), ויאללה לעבודה. זה לא קשור לרשתות, וגם לא לפרפקציוניזם. אלה שינויים מותאמים לאורח החיים שלך, בקצב ובסגנון שמתאימים לך.
ד. לשים לב אם בדרך "להדביק את הקצב" של מה ש"צריך להיות", שכחנו את מה שחשוב באמת: את המשפחה שלנו, את הערכים שלנו, את הייחוד שלנו. הרי אין עוד משפחה כמונו בעולם! אז בואו נחגוג את הייחוד שלנו: הכיף, הצחוקים, השטויות, הבלגן, ההשתטות. נצטלם עם בגדים לא-תואמים, עם תעודות לא-מצוינות, עם סלון לא-מסודר… ונעלה או לא נעלה לרשתות, זה כבר ממש לא משנה. כי זה שלנו.
ועוד משהו: אנשים מתחברים יותר לאנשים "אנושיים" שחווים דברים דומים לשלהם (עייפות, קשיים, כישלונות; יום שיער רע, שכחתי שהיום צריך חולצה לבנה, לא התעוררתי בזמן והילד איחר לבית הספר…) ופחות לאנשים שמציגים מצג שווא של שלמות. חפשי גם אותם בפיד שלך, וגם בסביבה הפיזית שלך. זכרי שהורה טוב דיו אינו הורה מושלם, הוא שלם עם עצמו ועם חוסר המושלמות שלו.
הכתבה פורסמה במגזין לאשה ובynet ב-6.3.25
