ילדים מטבעם רוצים לעשות בעצמם כמו הגדולים, בעוד אנחנו, עם כל הכוונות הטובות, לפעמים עוצרים בעדם: אנחנו חרדים ומגוננים, עוטפים ומפנקים, ושכחנו שתפקידנו להכין אותם לחיים עצמאיים
"אמא ביי, אני הולך!", מצהיר הילדון. ביד אחת קסדת האופניים, תיק על הגב. "רגע לאן? מתי אתה חוזר? עם מי? בקבוק מים לקחת? (כן); מנעול לאופניים יש לך? (כן); אני אלווה אותך? (לא!) טוב, תרכב בזהירות! אל תדבר עם אנשים שאתה לא מכיר… תהיה רק עם החברים…" אני צועקת אל גבו המתרחק (לא המצאתי, סצנה מהבוקר).
מצד אחד זה חשוב שהילדים מפתחים עצמאות. מצד אחר, ברגע שהם מתרחקים מאיתנו, רצים לנו כל הסרטים הרעים בראש, במיוחד בתקופה מרובת החרדות הנוכחית. פליז, רק תישאר בבית לידי ואל תלך… אני אומרת לעצמי, כי הוא כבר מזמן לא כאן. אך מתחת לכל שכבות החרדה ו/או הפינוק שגורמות לנו לעשות בשבילם, חשוב שנזכור שהתפקיד שלנו כהורים הוא להכין את הילדים לחיים. להוציא אותם מהבית מצוידים במירב המיומנויות.
נעצור רגע ונבהיר את עניין החרדה והפינוק: כשאני הורה חרד, אני מגונן על הילד שלי מפני סיכונים וסכנות ולא נותן לו להתנסות וללמוד בעצמו (וגם ליפול וללמוד מטעויות); וכשאני הורה מפנק, אני מאמין שהתפקיד שלי הוא לשרת את כל צרכיו ורצונותיו של הילד שלי, והוא לא לומד לספק אותם בעצמו. אז כאן וגם כאן, חטאתי למהות תפקידי כהורה: להוציא מהבית ילד מוכן לחיים. אז עם יד על הלב, בואו נבדוק: האם במה שאנחנו עושים או אומרים לילדים שלנו אנחנו מעודדים אותם לעצמאות, או מוֹנעים אותה מהם? האם אתם מוצאים את עצמכם אומרים לילדים את המשפטים הבאים:
X "תנוח, אני אעשה בשבילך"
למה לא? הילד מתלונן שהוא לא מצליח, לא יכול, עייף… והלב שלנו יוצא אליו, אז אנחנו מוותרים. או שנמאס לנו לשמוע את הקיטורים והתירוצים, אז שוב אנחנו עושים בשבילו. אבל אם זה הדפוס הקבוע שבכל פעם שהוא מקטר אנחנו עושים בשבילו, איך הוא ילמד לעשות בעצמו?
V "תנסה לבד, אני מאמינה בך!"
למה כן? אם עד עכשיו עשינו עבורו, לא נזרוק אותו לעשות לבד ונלך. נעודד אותו ונהיה בסביבה לתמוך, נאמין בו שהוא יכול לעשות צעד קטן, כדי שיוכיח לעצמו שהוא מסוגל. אם זה לנעול נעליים בעצמו, להכין שיעורים או לחתוך סלט. זוכרים שאנחנו מאמנים אותו לחיים.
X "אתה קטן, כשתגדל…"
למה לא? בתכל'ס, הילדים רוצים לגדול ולהיות עצמאים. אנחנו אלה ששמים להם מקלות בגלגלים כדי להגן עליהם, שגם זה תפקידנו: הרי העולם הוא מקום מסוכן, והילד קטן. אבל זה גם מה שהילד מבין: שהעולם מסוכן, שעדיף להישאר במקום, ושהמבוגרים יעשו עבורי. עד מתי? לא יודע… ילדים שמוֹנעים מהם שוב ושוב לנסות עלולים לפתח הימנעות, ובעיקר המון פחדים.
V "אתה יכול!"
למה כן? חשוב שנבין שלתת לילד לנסות ולעודד אותו לעצמאות זה לא אומר להפקיר אותו! אנחנו שם, מלווים ומלמדים, מאפשרים התנסות במרחב בטוח. במקום לומר מה אסור ומה אי אפשר, נציע מה כן אפשר. למשל: "רוצה ללכת בלי לתת לי יד? רק במדרכה. בכביש נותנים יד".
X "עזוב, אתה לא טוב בזה"
למה לא? הרבה פעמים בלי לשים לב אנחנו מתייגים את הילדים: היא טובה במתמטיקה, אבל יש לה חוש כיוון גרוע; הוא מצייר יפה, אבל עדיף שלא יוציא את הכלים מהמדיח… וכך אנחנו מונעים מהילדים שלנו להתאמן ולחזק את החולשות שלהם, וגרוע יותר: מקבעים להם אמונות שליליות על עצמם.
V "תראה איך התקדמת, הנה אתה כבר…"
למה כן? כאשר אנחנו לא משווים אותם לאחרים, אנחנו יכולים לראות ולהראות להם את ההתקדמות האישית שלהם ביחס לעצמם. אם אתמול הוא פתר תרגיל אחד מתוך עשרה והיום פתר שניים, זו התקדמות! כשהילד מרגיש שאינו מצליח, נראה לו את הדרך שכבר עשה, ונחזיר לו את האמונה ביכולות שלו.
X "אתה והרעיונות המטופשים שלך…"
למה לא? לנו יש את הדרך שלנו לעשות דברים, מהתארגנות בוקר ועד סידור הבית. לפעמים הילדים באים עם רעיונות משלהם (ללכת עם פיג'מה לגן, לנעול נעליים שונות, לאכול פיתה במילוי בננה) ואנחנו פוטרים אותם במחי יד: "איזה שטויות!". אבל היי, מי אמר שרק הדרך שלנו היא הנכונה?
V "איזה רעיון מצוין!"
למה כן? כי אנחנו רוצים לעודד אותו על היוזמות היצירתיות שלו, גם אם אנחנו עדיין לא מבינים אותן. פעמים רבות אנחנו מקבעים את החשיבה של הילדים כשאנחנו דורשים מהם לעשות בדרך שלנו. אם נעצור רגע קודם, נראה שיש להם רעיונות יצירתיים ומעניינים. למשל, לשנות את העיצוב של הסלון, או להביא מדבקה במתנה לרופאת השיניים. יצירתיות זו תכונה שחשוב מאוד לעודד. איננו יודעים באילו מקצועות הם יעבדו בעתיד, אך יצירתיות בטוח תידרש שם.
X "למה רק 98 ולא 100?"
למה לא? כשאנחנו תמיד מסתכלים מה הילד לא עשה בסדר ולא מעריכים את מה שכן, הילד לומד שאין מה להשקיע או לקחת אחריות. אם לא משנה מה הוא יעשה או לא יעשה בכל מקרה הוא יקבל ביקורת, למה לו להתאמץ בכלל?
V "אתה יכול להיות גאה בעצמך"
למה כן? המשפט הנפוץ "אני גאה בך" יש בו משום עידוד, אך הוא מביע גם אלמנט של ריצוי: הילד מבין שהוא צריך שההורה שלו יהיה גאה בו, שהוא תלוי בהכרה של ההורה. אנחנו רוצים להסיט את הפוקוס מאיתנו – אל הילד, כדי שהילד יהיה גאה בעצמו. כדי שהוא יעמוד במטרות של עצמו: לטפס על המגלשה הגבוהה, להתמיד בחוג כדורגל, להצטרף למשחק של הילדים… גם כל אלה הם מבחנים עבורו, לא רק מתמטיקה. ואנחנו רוצים שיהיה גאה בעצמו לא רק על התוצאה, שהיא גם לא תמיד מיידית וגם רגעית, אלא בעיקר על הדרך, שהיא מירב הזמן.
X "זה ממש קל, מה אתה חושש?"
למה לא? מה שנראה לנו או לאחים שלו ממש קל, עלול להיראות לילד שלנו כמו טיפוס על האוורסט. אם נזלזל בקושי שלו, הוא ירגיש שאנחנו מזלזלים בו ולא מעריכים את המאמץ שהוא עושה. בין אם מדובר בשיעורי בית, בדיקת רופא או ליטוף כלב.
V "זה לא היה פשוט בכלל!"
למה כן? נעודד אותו על הפגנת מאמץ, על הדרך שעשה. נראה לו שראינו את האומץ שהוא גייס כדי לעשות את הצעד שהרתיע אותו. גם ובמיוחד אם לא הגיע להישג או לתוצאה שקיווה.
X "אתה חסר אחריות!"
למה לא? הוא שכח שיש שיעורים, שכח את המחברת בכיתה, את הסוויטשירט בפעם המי יודע כמה, שכח את המפתח וננעל בחוץ. "מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים, אחרת גם אותו היית שוכח!" – אצל מי מהדהד המשפט הזה מהילדות?! אולי גם הילדים שלנו… קצת כמונו? איך זה גרם לנו להרגיש כשאמרו לנו את זה?
V "איזה אחראי אתה!"
למה כן? עם העצמאות באה האחריות. אחריות על עצמי, על אחרים, על הסביבה שלי. אלה תכונות שסופר-חשוב לנו לפתח בילדים שלנו. רוצים לפתח? נתמקד בזה. כי מה שמתמקדים בו – גדל! אם נתמקד במה שהוא שכח, הוא ימשיך לשכוח, ולהפך. אם נשקף לילד בכל פעם שהוא מפגין אחריות, אפילו מעט (כיסה את אחותו התינוקת כשנפלה לה השמיכה? זכר לומר שצריך מחר חולצה לבנה? נעריך את זה!) – הוא ילמד על עצמו שהוא אחראי, וימשיך להוכיח לנו ולעצמו שהוא אכן כזה.
X "אי אפשר לסמוך עליך!"
למה לא? כמה פעמים הרגשתם שאי אפשר לסמוך על הילדים? (כמה פעמים ביום אפילו?) אז מה, לא להגיד להם את זה? אם תשאלו אותי, לא. לא להגיד להם את זה. כי זה מה שיקבע בהם את האמונה שאי אפשר לסמוך עליהם, ואת ההתנהגות בהתאם. ביקשתי שוב ושוב שיחזיר את הנעליים למקום/ שיפנה מדיח ועדיין לא עשה? אבקש שוב, ושוב, ושוב. לא אתייג אותו כמי שאי אפשר לסמוך עליו.
V "אני סומך עליך, אתה יכול לסמוך על עצמך"
למה כן? זה בעיניי המשפט הכי חשוב שהילדים ישמעו מאיתנו. אם תקחו דבר אחד מהכתבה הזו, שיהיה זה המשפט הזה. נסו להיזכר מי אמר לכם את זה בילדותכם, ומה זה גרם לכם להרגיש: הקומה מזדקפת בכמה סנטימטרים. ילד צריך לדעת שאנחנו סומכים עליו כדי לגדול עצמאי ואחראי וללמוד לסמוך על עצמו.
אומרים שכל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, זיכרו שאנחנו המבוגרים האלה עבור הילדים שלנו. כאשר אנחנו נאמין בהם ונשדר להם שהם יכולים, נגביר את האמונה שלהם בעצמם. נהיה לצידם, מאחוריהם, מעודדים, משדרים שיש להם סביבה בטוחה לנסות ולהתנסות בעצמאות, אך לא עושים עבורם ובמקומם. עם זאת חשוב לא לזרוק אותם למים העמוקים בלי גלגל הצלה, וגם לא להציב רף גבוה מדי, אלא רק צעד אחד קטן בכל פעם, כמו עוד שלב בסולם ביחס לזה שהם טיפסו אתמול.
ולסיום, זוכרים את שאלוני "בחן את עצמך" בעיתוני הנוער? אז סמנו כמה סימני איקס וכמה סימני וי צברתם, ותנו לעצמכם ציון 😉 ועכשיו: לא משנה מהו, תהיו גאים בעצמכם!
הכתבה פורסמה במגזין לאשה וב-ynet ב-15.5.24
