למה כל כך חשוב לעודד את הילדים? ואיך הם ילמדו אם לא נגיד להם כל הזמן מה הם לא עשו בסדר?
“למה קיבלת רק 98 ולא 100?!”, “ממך כבר לא ייצא שום דבר”, “רק צרות אתה עושה”, “למה אחותך עושה מה שאומרים לה ואתה לא?” – מי מכם שמע את המשפטים האלה מהוריו בילדותו? ובכל זאת, למרות הביקורתיות הקשה שגלומה מאחורי משפטים אלה ודומיהם, יצאנו בסך הכול לא רע, נכון? אז למה לא להמשיך כך עם ילדינו? למה כל יועצות ההורים חופרות לנו לעודד את הילדים שלנו, אם אנחנו יצאנו בסדר כשאמרו לנו איפה לא היינו בסדר? וגם: איך נדע לעודד, אם זה מה ששמענו בבית? ועוד: למה זה לא מספיק להגיד לילד “כל הכבוד” או “איזה אלוף אתה”?
לגדל את הקול הפנימי
גם אם ההורים שלנו לא אמרו לנו אף אחד מהמשפטים שבפתיח, החברה שלנו היא מאוד ביקורתית. רבים מאיתנו מפתחים קול פנימי ביקורתי מאוד, ורוב הזמן אנחנו עסוקים בהלקאה עצמית על מה שלא עשינו בסדר ואיפה טעינו. גם אם יצאנו די בסדר למרות זאת, רובנו היינו שמחים שבמקום הקול המעצבן הזה, יישב לו בראש שלנו קול קטן מעודד, שיאמר לנו כמה אנחנו טובים ומוצלחים, מסוגלים ויכולים. הקול הזה הוא קולו של הביטחון העצמי. אם אנחנו רוצים לגדל ילדים עם ביטחון עצמי, עלינו לעזור להם לגדל את הקול הפנימי הזה.
איך עושים את זה? בעזרת עידוד. עידוד מוגדר ככל דבר שמעלה את ערך האדם בעיני עצמו, ולכן מה שגורם לאחר להרגיש טוב יותר עם עצמו, להאמין יותר בעצמו, להרגיש שהוא יכול ומסוגל – זה מעודד.
מה הבעיה? הבעיה שאנחנו ממשיכים לנהוג עם ילדינו כמו שנהגו איתנו, וכמו שאנחנו נוהגים עם עצמנו – בשפת הביקורת במקום בשפת העידוד. אנחנו שבים ומתלוננים באוזניהם: למה הם שוב לא הרימו את הגרביים מהרצפה, למה הם לא פינו כלים מהשולחן ולמה הם זרקו את התיק בסלון. הבעיה היא שכשמתמקדים בשלילי – הוא גדל. כשאומרים לילד “אתה בלגניסט” – הוא גם מאמין שהוא כזה, וגם עושה הכל כדי להוכיח את זה! תשאלו, אם לא נגיד להם מה לא בסדר, איך הם יידעו לתקן את דרכיהם?
אנחנו שומעים משפטים כמו “לראות את היש”, “להאיר את הטוב”, ודוחפים את זה במגירה של “משפטים ששמעתי”. אז בואו נוציא את זה מהמגירה ונתחיל להתנהג את זה. אם נשים לב יותר לדברים שהילדים עשו בסדר ולא ניקח אותם כמובן מאליו; אם נעודד אותם ללכת בדרך שאנחנו רוצים שהם יילכו בה, במקום להעיר להם בכל פעם שהם סוטים ממנה – זה יקרה.
השינוי בהתנהגות של הילדים שלנו מתחיל אצלנו: כשאנחנו נשנה את הפוקוס משלילי לחיובי, הם יבואו בעקבותינו. אנחנו המובילים של הספינה המשפחתית. אם אנחנו נשקיע את אותה אנרגיה שאנחנו משקיעים בלחפור להם על הדברים שהם עשו לא בסדר – בלעודד אותם על הדברים שהם כן עשו טוב, הכיוון של כל המשפחה ישתנה, לטובה.
הנה כמה עקרונות שיעזרו לנו להפוך את הביקורת לעידוד:
- להגדיל התייחסות להתנהגויות מועילות ולצמצם התייחסות להתנהגויות מפריעות (יותר “אתם משחקים יחד כל כך יפה!”; ופחות: “שוב אתם רבים?!”).
- לשקף להם את התכונות והיכולות שאנחנו רואים בהם (“איזה עצמאי אתה! מזגת לעצמך לבד לשתות!”) כדי שהם יוכלו לנכס אותם לעצמם ולדעת שהם כאלה.
- לקבל את הילד שלנו כמו שהוא (נופל, טועה, מבלבל, נכשל…). בבית שלנו אין תנאי קבלה! אנחנו לא מקבלים את הילד רק בתנאי שהוא… (תלמיד טוב/ כדורגלן מצטיין/ מוזיקאי מחונן…).
- לאפשר לילדים לבטא רגשות שונים, לתת שם לרגש (“אני מבינה שאתה עצוב. זה באמת עצוב כאשר הדג מת”, ולא לבטל את רגשותיו בסגנון “זה בסך הכל דג, מחר נקנה חדש”; או: “אני שומעת שאתה מאוכזב. גם אני הייתי מאוכזבת אם הייתי מזמינה חבר והוא לא היה מגיע”).
- להאמין בילדים שלנו, במיוחד כשהם פחות מאמינים בעצמם ואומרים “אני לא יכול, אני לא יודע” (“אני מאמינה שאתה יכול לפתור את הבעיה”, “אני סומך עליך שתדע להתמודד”).
- להפריד בין העושה למעשה: להתייחס למעשה שהילד עשה ולתת לו להבין שאנחנו מאמינים שזה חד פעמי, ובפעם הבאה יכול להיות גם אחרת (“אני יודע שאתה חבר טוב ויודע לחלוק. רוצה לספר לי למה הפעם לא רצית לשתף את דנה במשחק?”).
- לדעת שמטעויות לומדים ולא על טעויות משלמים. כשהילד עשה טעות הוא יבין אותה באמצעות התוצאה (למשל: לא למד למבחן ולא הצליח; חטף צעצוע לחבר והחבר לא רצה לשחק איתו). אין צורך להוסיף על כך ב”אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!”, אלא לנחם, לחבק ולהיות שם בשבילו. הוא מתוסכל גם ככה.
- להדגיש את המאמץ, ההשקעה והדרך שהילד עשה ולא את התוצאה (“זה לא היה פשוט בכלל, נדרש הרבה אומץ כדי לדבר בטקס מול כל התלמידים”, במקום “זה שטויות, ממה חששת?”; או: “ראיתי את המאמצים שהשקעת כדי ללמוד למבחן”, במקום ה”למה 98 ולא 100″ הידוע).
- להימנע מתוויות, לא לתייג את הילדים (לא לומר “אתה תמיד הורס/ מציק/ מרגיז/ מאחר…” וגם לא “אתה אף פעם לא מצליח/ נחמד לאחיך/ מתנהג יפה…”).
- בלי אבל ובלי חבל! כשמוסיפים אבל אחרי העידוד, זה הורס הכל! (כדוגמת “אני שמחה שקיבלת מצוין בחשבון, אבל למה רק טוב באנגלית?”).
- לא להשוות לאחרים (“וכמה קיבל דני?”) או לעצמנו בגילו (“כשאני הייתי בגילך…”).
- אנחנו לא מושלמים, נכון? לכן אל לנו לצפות מילדינו שיהיו מושלמים!
אז מה העניין עם כל הכבוד?
זה בסדר להגיד לילד “כל הכבוד” או “אתה אלוף”, השאלה היא מה הילד יבין מזה. כדי לחזק התנהגות שאנחנו רוצים שהילד יחזור עליה, לא מספיק להגיד “וואו, את מדהימה”, כי היא לא תדע במה בדיוק היא מדהימה או על מה מגיע לו כל הכבוד. חשוב להצמיד לשבח הזה הסבר קצר, בסגנון: “כל הכבוד ששיחקת בשקט ונתת לתינוק לישון”, או “את מארחת מדהים. ראיתי איך חלקת עם החברות שלך את המשחקים בנדיבות רבה”. כדאי לפרט לילד על מה אנחנו מתלהבים כדי שיידע לחזור על כך שוב.
עידוד: האתגר
זה לא פשוט לעודד ובהתחלה זה עלול להישמע קצת מלאכותי, אבל גם כשלומדים לדבר בשפה חדשה קצת מגמגמים עד שמדברים שוטף. בהמשך גם לא נצטרך להשקיע כל כך הרבה אנרגיות. ברגע שהילדים מבינים מה הם עושים טוב, הם יפתחו את הקול הפנימי הזה שמאיר להם מבפנים את הדרך הנכונה. נסו, מה יש לכם להפסיד?
הכתבה פורסמה ב-Ynet הורים 28.3.2016
