האם המשפט שבכותרת קופץ גם לכם מהפה כשהילד רוצה לעשות משהו ש”כולם”? או שאתם מנפגעיו וגורסים “הילד שלי יקבל מה שהוא רוצה”? ומי ימצא בכל זה את האג’נדה החינוכית?
רוני לנגרמן זיו
כשהיינו ילדים וביקשנו משהו שכולם עושים או שלכולם יש ואנחנו רוצים גם – במקום להסביר למה לא, הורים רבים היו עונים במשפט המחץ הקבוע “ואם כולם יקפצו מהגג, גם אתה תקפוץ?”. וזה היה אמור להשתיק אותנו – עד הפעם הבאה. עד הפעם הבאה – כי לא היתה כאן באמת למידה או הפנמה של הקשר בין הצעצוע או הטיול שביקשנו לבין קפיצות מגגות.
אני זוכרת שכילדה קטנה רציתי שיהיו לי ברביות עם שמלות נצנצים כמו שיש לכל הבנות בכיתה. כשגדלתי קצת רציתי בכל מאודי ליווי’ס 501 ונעלי אולסטאר אמיתיות. אני לא זוכרת אם ביקשתי, התחננתי או שלא, כי גם אם הייתי קופצת מהגג, להורים שלי לא היה כסף באותה תקופה. מה שבטוח, הגג אף פעם לא היה אופציה בבית שלנו. לא היו משפטי מחץ פלקטיים, תמיד היו הסברים. ולכן לא היו ויכוחים, היו דיונים ענייניים.
האדם הוא יצור חברתי, הסביר אלפרד אדלר, רופא ומייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. מעצם טבעו האדם לא יכול להתקיים לבדו, כל חייו תלויים בשיתוף פעולה עם הזולת (מישהו הכין את מזוננו, ארז אותו, שינע אותו, מכר לנו אותו וכו’). בשל כך, האדם רוצה להשתייך. להרגיש שייך לקבוצה החברתית שבה הוא חי – משפחה, קהילה, מדינה, גן, כיתה. לכן, אם תעיפו מבט בחבורת בנות עשרה טיפוסית שתעבור לידכם במקרה ברחוב, הן ייראו לכם כמו אחיות – כולן לבושות דומה, מסופרות דומה, עם אותו לק, אותן נעליים ואותו אטיטיוד, כי זה הגיל שהתדמית החברתית הכי חשובה בו.
גם הילדים שלנו משתמשים בכלי החברתי כלפינו, כי הם יודעים יופי שזה יעבוד: “אמא, תקני לי את הקלפים החדשים, כל הילדים משחקים בזה בהפסקה”; “אבא, אני רוצה לצאת למחנה קיץ של החוג, כל הילדים יוצאים”; “אני חייב חליפת כדורסל, כולם כבר קנו”… כי זה בדיוק פורט לנו על הנים הכי רגיש: אנחנו נפגע במעמד החברתי של הילד?! הכל נעשה כדי שהוא יהיה מקובל, אהוב, רגיל, כמו כולם… האומנם?
השאלה היא מה – יותר נכון מי, אנחנו רוצים להשאיר אחרינו, אילו ילדים אנחנו רוצים לגדל. במילים מפוצצות יותר: מהו החזון ההורי שלנו?
האם אנחנו רוצים לגדל ילדים שיילכו עם העדר ויהיו כמו כולם – זוכרים את המשפט מהכותרת? האם גם לנו אמרו אותו כילדים ונשבענו שלעולם לא נגיד לילדינו, אלא תמיד נסכים לבקשות שלהם?; או שאנחנו רוצים לגדל ילדים אינדיבידואליסטים, שיפתחו מחשבה עצמאית, שלא יהיו כמו כולם? כשהמחיר של אי הרצוי החברתי הוא, ובכן – אי ריצוי חברתי על כל המשתמע מכך?
שאלת החזון ההורי לא הגיעה סתם. היא שואלת למעשה האם דרך החינוך שלנו היא תגובה לדרך החינוך של ההורים שלנו (חיקוי הגישה שלהם או מרד בה), או שהיא גובשה תוך מחשבה עמוקה ודיון משותף והחלטה של אילו ערכים חשובים לנו באמת, ואיך היינו רוצים לגדל את ילדינו?
התשובה לשאלה הזו לא פשוטה, ותלויה בדרך כלל באופי שלנו. הילדים הרי לומדים בעיקר ממה שהם רואים, ולא ממה שאנחנו אומרים להם. אם אנחנו עושים הכל כדי להשתלב בחברה ולהיות כמו כולם, או שאנחנו מדגישים בכל הזדמנות את הבולטות והשוני שלנו – הסבירות גבוהה שכך ינהגו ילדינו (או שהם יעשו בדיוק להיפך, כמובן).
חשוב לנו שלילדים שלנו יהיה כל מה שהם צריכים, אין ויכוח. השאלה אם חשוב לנו שיהיה להם גם כל מה שהם רוצים. כי פרט לנושא ה”להיות כמו כולם”, צריך לקחת בחשבון גם את הסיכון לחוסר ההערכה שלהם. אם הילד מקבל כל מה שהוא רוצה ומשתמש שוב ושוב במשפט שהוא יודע שיעבוד – כי הוא עבד גם בכל הפעמים הקודמות (“כי ככה כולם”), הוא לא יידע להעריך את הדברים ולשמור עליהם, ולא יבין את המאמץ הדרוש כדי להשיג אותם. וכשהוא יפגוש את העולם האמיתי ויבין שמהעולם הוא לא מקבל הכל בלחיצה על הכפתור החברתי, הוא עלול לספוג את המכה של החיים. והתפקיד שלנו הוא להכין אותו להתמודד עם העולם ולא לשמור עליו מפניו.
“אמא, אנחנו צריכים לשלם לחליפת כדורסל”, אמר בן השש וחצי שלי אחרי חוג הכדורסל. חליפת כדורסל, בגיל שש וחצי? אתה הולך לשחק בנבחרת הצעירה? לא אמרתי כמובן, רק חשבתי לעצמי – עוד דרך לגבות תשלום נוסף מההורים. “אבל אמא, עוד לא שילמנו”, הוא אמר שוב אחרי השיעור שלאחר מכן. “אנחנו גם לא נשלם, יש לך מספיק חולצות ומכנסיים שהם מצוינים לשחק איתם כדורסל”, נתתי לו שיעור ראשון ב”לא להיות כמו כולם כי ככה עודד אמר”.
הכתבה פורסמה ב-ynet הורים 26.12.2013
