הבלוג של רוני // כי בשבילי אתה יכול להיות…

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. כמה שעות אחר כך כבר הרווחתי ביושר את תואר הכבוד שילווה אותי מאז ועד בכלל – אמא. כי בשבילי אתה תמיד – מלך העולם, מלך העולם

רוני לנגרמן זיו

בבוקר זה נשמע כך:
“הכנתי לנו ארוחת בוקר”, היה זה יום שישי ולא מיהרנו לעבודה.
“חמודי, אני חושבת ש… הגיע הזמן”, אמרתי לו.
“אבל מה אני אעשה עם האוכל?!…” הוא תהה.
“תיסע!”, צעקתי, וברגע הבא: “תחזור הביתה, כולי רטובה, אני חייבת להחליף בגדים! לא! לאן אתה מסתובב?? תיסע כבר! אני אמרתי לחזור? תיסע! תפסיק להקשיב למה שאני אומרת לך…”
ובערב זה המשיך כך:
“סע הביתה, שום דבר לא קורה. זה בסדר, לך לישון קצת, גם אני אלך לישון”.
נכנסתי למיטת בית החולים, ניסיתי למצוא תנוחה נוחה, ולא הצלחתי. הוא עשה כפי שאמרתי לו ונסע הביתה, התקשר לחבר הכי טוב שלו. “אין סיכוי שארדם, אולי תקפוץ אליי קצת?”.
כאבה לי הבטן. “כואבת לי הבטן”, אמרתי לזו ששכבה לידי.
“את בטוחה שלא הגב?” היא שאלה.
“איך אני יכולה להיות בטוחה? זו פעם ראשונה”.
“תבקשי שיבדקו אותך”. ביקשתי.
נעשה מאוחר, החבר שהגיע אליו כבר חזר לביתו. איך שהוא הניח את ראשו על הכרית לתפוס קצת תנומה, הטלפון צילצל. “בוא”, ביקשתי, “נראה לי שזה קורה”.
הוא הטיס את עצמו מהמיטה בשניות, התניע את הג’יפ האדום שהיה לו אז. גם לאבא שלי אמרו שהוא יכול ללכת לעשן ולעשות סיבוב ג-דול, ובינתיים יצאתי. הוא זכר את הסיפור הזה ונסע בכל קיצורי הדרכים שהכיר, הגיע בדקות ספורות לבית החולים.
אבל זה אף פעם לא קורה כמו בסיפורים, גם לא כמו באלה שאמא סיפרה לך. שום דבר ואף אחד לא יכול להכין אותך ללידת הבן הבכור שלך.
ירידת מים, צירים, כאבי תופת, מקלחת, מנסה תנוחה אחת ומנסה אחרת. הכל כואב. ה-כל.
שאף אחד לא ייכנס, תחשיכו את החדר. כן, הבאתי בקבוקון שמן. עוד אחד. תעשה לי עיסוי. לא, אל תיגע בי. כואב לי הגב. כואב לי הכל, אמא’להההה! לא, לא רוצה אפידורל.
“יופי חמודה, את יכולה! כל הכבוד! עוד קצת לדחוף”.
את בטוחה שזהו. כאן ועכשיו. את הולכת למות. להתראות עולם, אני מחזירה את נפשי אל הבורא. גל של כאב שאין לתאר בעוצמתו מרעיד אותך כמו רעידת אדמה. ואחר כך שקט. כאילו כלום, “הכל בסדר. תן לי מים, משהו מתוק, אין לי כבר כוח”.
ואז עוד אחד… את שומעת צרחה מפלחת את החדר. צרחה ממעמקי התהום. איכשהו את מבינה שהיא הגיעה מתוכך. את בטוחה שוב שזהו, שככה מרגיש הסוף.
“תדחפי, תדחפי!” את שומעת מתוך איזשהו ערפל. לא מבינה מה בדיוק את צריכה לדחוף ולאן, ואיך מישהו יכול לבקש ממך משהו כשאת עומדת למות. בייסורים.
ואז שוב זה נגמר והכל שקט. וככה עוד שבע פעמים, או שבעים, או שבע מאות. את לא זוכרת. וברגעי הצלילות האלה, שבהם שואלים אותך “אולי בכל זאת לקרוא למרדים?”, ואומרים לך משהו כמו “נראה לי שצריך לחתוך כי העובר גדול, הוא יקרע אותך”
את מהנהנת, לחיוב או לשלילה, נזכרת שאי פעם, בחיים אחרים, כתבת מסמך נורא יפה שנקרא “תוכנית לידה”, וגם האמנת בו.
“אההההה!” את צורחת, שמישהו יציל אותי ויוציא את הדבר הזה ממני, ושומעת ברקע “עוד קצת מותק, את יכולה. הוא תכף בחוץ, אני כבר רואה את הראש!”
ומתישהו, כעבור נצח, זה קורה. כנראה כי שום תינוק עוד לא נשאר בבטן של אמא שלו. מבעד לענן מצועף כלשהו את רואה אותו מונף מעלייך, מונח עלייך. ואת בעלך חותך בחיל, רעדה והתרגשות את חבל הטבור. את המשקל מראה שלושה קילו שש מאות ארבעים. מסתכלת על הדבר הזה, המעוך, הרטוב והלבן ומנסה לקלוט שזה-זה, זה הבן שלך, ולפני שאת מספיקה להבין איך קרה שייצור כזה יצא מתוכך, את עוד שומעת ברקע, מרחוק, “צריך להוציא את השילייה”, ו”צריך לתפור אותך”, ועוד כל מיני אנשים מתעסקים בעניינים שפעם היו רק שלך, ועכשיו בכלל לא אכפת לך מהם. מיותר לציין שאת לא מרגישה כלום, רק עייפות ותשישות שאין כמותה, וצריכה רק שיעזבו אותך בשקט.
וכבר אמצע הבוקר. ומעבירים אותך למחלקה, ואת מצטטת מתוכנית הלידה שלך ההיא את מה שאת זוכרת: “מלונית וביות מלא, בבקשה”, ואין לך מושג שכל מה שאת באמת צריכה זה יממה או שתיים רצופות של שינה.
ואת מחבקת אותו, את פאר היצירה הזאת, ומבינה שאלוהים נתן לך מכוחו, מהכוח להביא חיים לעולם. וקולטת שניתנו לך כאן כמו בקסם סוג של סופר-פאוור, ובין הכוחות הללו יש לך גם את הכוח להזין את הייצור הזה, שתלוי בך לחלוטין, שאת מביטה בו ויודעת שתאהבי אותו עד כלות.