היציאה בסוף המסדרון שמאלה. ותנעלו את הדלת אחריכם. לאף אחד אין זכות להיכנס לשם יותר. שלום ולא להתראות
רוני לנגרמן זיו
“נו, אז מתי תתחתנו?!” לא הפסיקו לשאול אותנו בערך שנה אחרי שהתחלנו לצאת, ועד שהטבעת היתה על האצבע. אז המצאנו סיבות ותירוצים שונים (אנחנו עוד צעירים מדי, זה לא הזמן, אנחנו צריכים קודם להסתדר כלכלית/ ללמוד/ לעבוד…) ובלה בלה, העיקר שיניחו לנו בשקט, הרי זה לא עניינו של איש מלבדנו.
ואז נישאנו ברוב פאר, הוד והדר בגני קולולו, עם די.ג’יי שווה וצלם מהמם ומנה במחיר מופקע ושמלה מדיזינגוף ואפילו עוגה עם בובות של חתן וכלה ושייקים בקשיות על הרחבה בתוך קערות מחצאי מלון.
ולרגע, רק לרגע קט, סברנו שהנה, בזה יניחו לנו.
“נו, אתם כבר בהריון? מנסים? מה קורה איתכם? בקרוב אצלכם!” לא הפסקנו לשמוע מכל עבר. אז המצאנו סיבות ותירוצים שונים (אנחנו עוד צעירים מדי, זה לא הזמן, אנחנו צריכים קודם להסתדר כלכלית/ ללמוד/ לעבוד…) ובלה בלה, העיקר שיניחו לנו בשקט, הרי זה לא עניינו של איש מלבדנו.
עד שהבטן התעגלה וכולם נרגעו. ולרגע, רק לרגע קט, סברנו שהנה, בזה יניחו לנו.
“אחד זה לא מספיק, בשביל משפחה צריך לפחות שניים. והוא צריך אח או אחות קטנה. לא בא לך בת? נכון שבא לך בת? הנה, היא רוצה בת, תעשה לה בת. יש לך בן, היא צריכה בת. אז קדימה, לעבודה”. טוב שלא נכנסו אלינו למיטה ולא בדקו לי ביוצים.
אז המצאנו סיבות ותירוצים שונים (הוא עוד צעיר מדי, זה לא הזמן וגו’…), העיקר שיניחו לנו בשקט, הרי זה לא עניינו של איש מלבדנו.
עד שהבטן התעגלה שוב וכולם נרגעו. ולרגע, רק לרגע קט, סברנו שהנה, בזה יניחו לנו.
חמש שנים עברו מאז, וכל העולם בטוח שמשהו אצלנו ממש לא בסדר.
“אנחנו חושבים שיש לכם משהו לספר לנו… זה בסדר אם אתם עדיין לא רוצים לגלות, אבל בתור החברים הכי טובים שלכם מגיע לנו לדעת ראשונים… אז מגיע לכם מזל טוב, נכון?!”, הם מגניבים מבטים גלויים מאוד לעבר הבטן שלי. זו רק ארוחת החג הקודם שעוד לא הסתיימה להתעכל והנה כבר הגיע החג הבא… לא, בעצם, הבטן שלי נפוחה כי אני במחזור… לא, בעצם, אני סתם עומדת עקום… (וכן, לתשומת לבכם, חבריי היקרים: גם בחורות שמגרדות את ה-60 קילו מלמטה נעלבות שאומרים להן שהן השמינו!!!).
אבל רגע, למה אני מחפשת תירוצים? למי אני חייבת דין וחשבון בכלל? לא, אני לא בהריון. כנראה שאני גם לא אהיה בגילי הקצת מופלג. ולא, אל תגידו לי שאני עוד צעירה, כי אני כבר לא. ובעיקר, נעים לי ונחמד לי עם שני ילדים גדולים, חכמים, יפים ובריאים (טפו-טפו), ועוד יותר נעים לי ונחמד לי שהחיים שלי חוזרים אט אט לידיי, מתמלאים בדברים שהם רק שלי – עבודה, תחביבים, חברות, חוגים, מתרוקנים מחיתולים-בקבוקים-מוצצים, ממושגים כמו סטריליזציה, סל-קל, משטח החתלה ותחליפי חלב. אני לא מתעוררת עשר פעמים באמצע הלילה, לא שוטפת בקבוקים, לא מנקה טוסיקים, לא רבה עם בעלי של מי התור עכשיו, לא רודפת אחריהם שלא יעלו-ירוצו-יילכו-יכניסו לפה, לא משלמת אלפי שקלים בחודש לגן פרטי יוקרתי.
לפעמים נדמה לי שכל האנשים סביבי לוקים בסוג של צידוק עצמי – כלומר שאם הם בחרו בדרך מסוימת (קרי, להביא שלושה ילדים, בית פרטי עם גינה וכלב), הם רוצים שכל מי שסביבם יבחר באותה דרך, כדי להצדיק את הבחירה שלהם (כנראה שהפנמתי משהו משיעורי פסיכולוגיה חברתית, אחרי הכל…). רק תנסו שלא לדרוך על הבחירות של אחרים בדרך הזו.
פורסם לראשונה בסלונה, 26.4.2012
